פורסם באתר "אינפומד".
פורסם באתר "אינפומד".
סרטן בלוטת התריס, הינו אחד מהגידולים הממאירים השכיחים בקרב נשים ישראליות. יוד רדיו אקטיבי ניתן במסגרת הטיפול במחלה, במטרה להרוס כליל את התאים הממאירים שנותרו באזור לאחר הניתוח. כיצד מתבצע ומהן ההנחיות לאחר הטיפול? מומחה מסביר.
בלוטת התריס, הנקראת גם בלוטת המגן או בלוטת התירואיד, היא בלוטה אנדוקרינית הממוקמת בחלקו הקדמי של הצוואר ומורכבת משתי אונות המחוברות בניהן.
בלוטת התריס הינה חלק מהמערכת האנדוקרינית (מערכת הפרשה פנימית), עיקר תפקידה נובע, בין השאר, בשל ייצורם של שני הורמונים החיוניים לתפקוד תקין של הגוף: תירוקסין (Thyroxine, T4) ותריודוטירונין (Triiodothyronine, T3). האחרונים, משפיעים על פעולת מערכות הגוף השונות, על הזיכרון, רמת האנרגיה ועוד. ייצור ההורמונים מתאפשר על ידי אספקה קבועה של יוד לגוף ככלל ולבלוטת התריס בפרט.
בעשורים האחרונים, עולה שכיחותם של גידולים בבלוטת התריס ומדי שנה מאובחנים בישראל כ- 1000 חולים חדשים. הגידול הסרטני בבלוטת התריס נפוץ בעיקר בקרב נשים בגילאי 26-59: ומחקרים שונים מצאו כי גידול ממאיר זה מאובחן פי שלושה יותר אצל נשים בהשוואה לגברים. הגורמים לסרטן בלוטת התריס אינם ידועים עם כל זאת, ידוע על קיום קשר חיובי בין התפתחות הגידולים הממאירים ברקמה זו לבין חשיפה לקרינה רדיו אקטיבית וקיימת הסתברות גבוהה יותר להתפתחות הגידול הממאיר בקרב אלה שקרובי משפחתם הם חולי בלוטת התריס.
1. סרטן בלוטת התריס עם התמיינות שפירה differentiated thyroid cancer.
2. סרטן בלוטת התריס עם התמיינות נמוכה poorly differentiated or anaplstic carcinoma.
הקבוצה השכיחה ביותר היא הקבוצה הראשונה, בה נכללים כ-90-95% מכלל חולי בלוטת התריס. המראה הפתולוגי הוא גידול פפילרי, פולי קולרי או שילובם. יש לציין כי קיימים גידולים נוספים בבלוטת התריס שמקורם מתאים אחרים כדוגמת קרצינומה מדולרית הנוצרת מהתמרה ממארת של תאי C האחראים לייצור הורמון קלציטונין. שיעור התלונות השכיחות המובילות לאיתור המחלה הם נפיחות או גוש בצוואר, אי נוחות או כאב בגרון או גם ממצא אקראי בעקבות ביצוע בדיקת אולטרא סאונד של הצוואר מסיבות רפואיות אחרות.
הטיפול הראשוני בגידולים ממאירים הינו הסרה חלקית או מלאה של בלוטת התריס. החלטה לגבי מימדי הניתוח מותנית בגודל הגידול, במאפיינים פתולוגיים ייחודיים או אם קיים חשש למעורבות בלוטות הלימפה בצוואר. לאחר הפעולה הכירורגית, מתבצעת בדיקה פתולוגית מקיפה של הגידול לצורך קביעת שלב המחלה. האמצעי המקובל בקביעת שלב המחלה כיום מתבסס על גודל הגידול בסנטימטרים, פריצה אל הרקמה שמסביב לבלוטת התריס, מעורבות בלוטות לימפה בצוואר הקדמי או בצוואר הצדדי ונוכחות נגעים או שלוחות מרוחקות TNM- tumor node metastases). בנוסף בתשובה הפתולוגית יש מידע לגבי תת סוג התא, חדירה של הגידול לכלי דם ולימפה ועדו. נתונים אלו מסייעים לקבוע האם החולה זקוק להשלמת הכריתה של בלוטת התריס (בהנחה שנכרתה אונה אחת) והאם זקוק לטפול ביוד רדיואקטיבי (בהנחה ששתי אונות בלוטת התריס הוסרו).
בכל ניתוח להסרה של בלוטת התריס יישארו תמיד מספר מועט של תאי רקמת בלוטת התריס מבלי שנדע בבטחה האם מדובר בתאים נורמליים של בלוטת התריס או חלילה, בתאים ממאירים. מטרת הטפול ביוד הרדיואקטיבי הוא לחסל את התאים הסרטניים, ולוודא שאין תא כלשהו ממקור בלוטת התריס. תאים נורמלים אלו של בלוטת התרי מייצרים חלבון הנקרא בשם תירוגלובולין. מאחר וגם תאים הנורמאליים יחוסלו בעקבות היוד הרדיואקטיבי, לא ייוצר חלבון זה כלל. אם חלילה, במהלך המעקב הרפואי לאורך שנים בחולים אלו תתגלה רמה גבוה של חלבון זה יהיה חשש סביר להתלקחות המחלה.
הטיפול ביוד הרדיואקטיבי מתבצע תוך נטילת קפסולה יחידה המכילה יוד רדיואקטיבי (יוד 131). כמות היוד הרדיואקטיבי נקבעת על סמך מטרת הטפול מלכתחילה. אם יש חשש סביר לשארית תאים ממאירים המנה תהיה גבוהה (150 מיליקירי) ואם החשש הוא נמוך מאוד ומטרת הטפול הוא להקל על המעקב הרפואי, המנה תהיה נמוכה (30 מיליקירי).
הטיפול ביוד רדיו אקטיבי הינו טיפול קל יחסית, המלווה בתופעות לוואי מינימליות ולכן הוא העדיף מאשר טפולים נוספים כדוגמת קרינה חיצונית של הצוואר או טפול תרופתי או ביולוגי.
תופעות הלוואי המיידיות, דהיינו אלו המופיעות במהלך ימים והשבועות שלאחר הטפול כוללות נפיחות בצוואר, יובש בפה או יובש בעיניים, הפרעות בחוש הטעם, בחילה ובמקרים נדירים גם קושי בנשימה. תופעות אלו חולפות בדרך כלל לא טפול כלשהו. במצבים נדירים נהוג לתת טפול קצר מועד בסטרואידים.
תופעות לוואי מאוחרות כוללות מחלה ממארת נוספת כדוגמת לויקמיה או דיכוי במח העצם. הגורם לכך הוא הקרינה הרדיואקטיבית הנפלטת מהיוד הרדיואקטיבי. תופעות אלו הן מאוד נדירות ושיעורן הינו שברי אחוז אחד בלבד. לכן, טרם נטילת היוד הרדיואקטיבי יש להעריך נכונה את יתרונות הטפול לעומת תופעות לוואי אלו.
היוד הרדיואקטיבי ניתן כקפסולה במתן פומי. הוא נספג לדם ומשם מגיע אל תאי בלוטת התריס, באשר הם. תאי בלוטת התריס מיוחדים בכך שהם קולטים את היוד בשיעור גבוה לאין ערוך מאשר תאים ברקמות אחרות. היוד הרדיואקטיבי הוא למעשה סוס טרויאני. בספיגה שלו אל התא הוא גורם להרס שלו. הוא נפלט מהגוף באמצעות נוזל הגוף, בעיקר בשתן ובשיעור קטן ביותר באמצעות רוק וזיעה.
היוד הרדיואקטיבי לכשעצמו אינו מסוכן לחולה אולם אלו הנמצאים בקרבתו (של החולה ושל היוד הרדיואקטיבי) להזהר מחשיפה מיותרת לקרינה זו. הסיכון המרכזי הוא גרימת סרטן כתוצאה מהקרינה. כאמור שיעור הופעת הסרטן בעקבות הקרינה הוא נמוך למדי, גם אצל החולה וגם לסביבתו.
הנחיות משרד הבריאות לבטיחות קרינה כוללים, בין השאר, שמירת מרחק של 2-3 מטרים מהחולה לתקופה של שבוע (מותנה בכמות היוד) ואף יותר בקבוצת ילדים ונשים בהריון. שמירה על כללי הגינה בסיסית ועוד.
בעבר נהוג היה לאשפז חולים אלו למשך מספר ימים בבית חולים בחדרי בידוד. בנוסף לכך שתנאי הבידוד היה לא נעימים בעליל, תור ההמתנה לטפול בחדרי בידוד אלו התארך. לאור זאת גם בארצות הברית וגם באירופה ומזה עשור וחצי שנים גם בארץ מקובל לתת טפול זה במסגרת אמבולטורית. דהיינו המטופל מקבל הנחיות ברורות איך להתנהג בביתו מבלי לסכן את בני משפחתו או את הציבור.
באחד הניסויים שנערכו בארץ ניתנו לחולה ולבני משפחתו תגי קרינה בכדי לבדוק את שיעור החשיפה. מתברר שהחולה הישראלי הממוצע הקפיד יותר מאשר עמיתו האירופאי/אמריקאי על כללי בטיחות הקרינה ותגי הקרינה האלו היו בשיעור חשיפה נמוך ביותר.
כשבוע לאחר הטפול ובסיום תקופת הבידוד המטופל משלים מיפוי כל גופי לאיתור אזורי קליטת יתר של היוד הרדיואקטיבי. בדרך כלל נצפית קליטת יתר באזור הצוואר, דהיינו במיטת בלוטת התריס. הממצא צפוי ומציין שהייתה שארית רקמת בלוטת התריס (מבלי שנידע בבטחה האם מדובר בתאים נורמליים או ממאירים) והיוד לאורך שבועות/חודשים יחסל תאים אלו. לעיתים נדירות נצפים מוקדי קליטת יתר פתולוגיים מרוחקים. ממצאים אלו מחשידים להימצאות גרורות ממקור בלוטת התריס. גם במצב זה היוד הרדיואקטיבי פעיל ומקובל שלאחר מספר חודשים יינתן טיפול חוזר ביוד הרדיואקטיבי עד לחיסול מלא של מוקדים מרוחקים אלו.
המשך המעקב הרפואי מבוצע על ידי האנדוקרינולוג או האונקולוג והוא כולל בין השאר נטילת בדיקת דם. בבדיקה זו יש לעקוב אחר תירוגלובולין. רמתו צריכה להיות אפסית.
לסיכום, הטפול ביוד רדיואקטיבי הוא טיפול מונחה מטרה האופטימלי ביותר, לטיפול בגידול ממאיר ממקור בלוטת התריס. הוא יעיל ונושא בחובו תופעות לוואי מינימליות. הוא מומלץ כטיפול ראשון ומרכזי בחולי בלוטת התריס בהתמיינות טובה.
לאחר שלב האבחון, קיימת המלצה לכריתת הגידול משתי סיבות עיקריות; האחת חשש לטעות באבחון גידול ממאיר כשפיר (בביופסית מחט עדינה), והשנייה הינה הנטייה של אדנומה פלאומורפית (הגידול השפיר השכיח בבלוטה זו) להתמרה ממאירה עם השנים. לאחר שנים רבות, קיימת התמרה כזו בחלק ניכר מהחולים והגידול הממאיר- עלול להיות אגרסיבי ביותר. לכן לאחר זיהוי גידול בפרוטיד והכנה מתאימה- אנו כבר מתכננים את החולה לניתוח.
כריתת בלוטת הפרוטיד מתבצעת בהרדמה כללית . נעשה חתך בפנים המזכיר חתך של מתיחת פנים ומתמזג יפה עם קפלי העור. ניתן כיום להסתפק בחתכים קטנים יחסית. דרך החתך אנו מזהים ראשית את עצב הפנים כדי להקטין- ככל האפשר את הסיכון לפגיעה בעצב בזמן הניתוח. לאחר זיהוי העצב אנו כורתים את הגידול עם רקמה תקינה של בלוטת רוק סביבו (המשמשת כגבול ביטחון לכריתתו המלאה של הגידול) תוך שמירה על שלימות עצב הפנים. כישלון בכריתה מלאה של הגידול, מעלה לעין ערוך את הסיכוי להישנות הגידול (תופעה השכיחה בגידול מסוג אדנומה פלאומורפית שלא נכרתה בשלמות).
שבוע- לאחר כריתת גידול חוזר (אדנומה פלאומורפית) של גוף הפרוטיד
שבוע- לאחר כריתת גידול חוזר (אדנומה פלאומורפית) של גוף הפרוטיד
כחודש- לאחר כריתת גידול בגוף בלוטת הפרוטיד.
גידולי הפרוטיד מצויים בד”כ (90%) שטחי לעצב הפנים – דבר המקל על כריתתם. כאשר הגידול מצוי עמוק לעצב, יש לכרות את האונה השטחית של הבלוטה (או להזיזה הצידה) ואז להפריד את העצב מהאונה העמוקה ולכרות את הגידול תוך שמירה על העצב, שמצוי אז בסיכון גבוה יותר. עדיין ברוב המוחלט של המקרים יש ביכולתנו לשמור על עצב הפנים שיתפקד באופן מלא לאחר הניתוח.
לא ניתן לקבוע בוודאות את מיקומו של הגידול יחסית לעצב הפנים לפני הניתוח, מכיוון שלא ניתן להדגים את העצב באמצעי הדמיה. לכן, בכל ניתוח בלוטת הפרוטיד- יש להיות ערוכים לכריתת אונה עמוקה של הבלוטה ולהפרדה עדינה של עצב הפנים. הניתוח מתבצע תוך מעקב צמוד של עצב הפנים כולל בעזרת ניטור חשמלי של העצב. לעתים נדירות ביותר, מעורב העצב בגידול ואז האבחנה הסופית בד”כ תהיה גידול ממאיר של הבלוטה. במקרה מעורבות העצב בגידול, יש להיות ערוכים לכריתת העצב ולשחזורו המיידי- וכמובן שגם זו פעולה שיש להיערך לה בכל ניתוח כריתת פרוטיד.
סה”כ הסיכון לעצב הפנים בניתוח כריתת פרוטיד הינו נמוך ומרבית השיתוקים הינם זמניים וחולפים תוך מספר שבועות עד חודשים. במקרה של שיתוק מלא של עצב הפנים מייד לאחר הניתוח- יש מקום לשקול ניתוח מיידי בניסיון לשחזר עצב שייתכן ונחתך במהלך הניתוח. התוויה זו ניתנת אך ורק ע”י הרופא המנתח שיודע בדיוק מה מצבו של העצב בניתוח ובמידה וחש ביטחון בשלמות העצב, אזי אין כל צורך בניתוח נוסף ומיותר.
המהלך אחר ניתוח פרוטיד שיגרתי, כולל שליפת נקז קטן ושחרור יום עד יומיים לאחר הניתוח. שליפת תפרים לאחר כ 5-7 ימים.
הסיכון לעצב הפנים נמוך ובכריתת פרוטיד שגרתית אינו עולה על 1-2%. הסיכון בגידול ממאיר ומתקדם הינו כמובן גבוה יותר ובד”כ ניתן להעריך את דרגת הסיכון הניתוחי לעצב הפנים עוד טרם הניתוח.
1. פגיעה בעצב הפנים: הינה כמובן הסיכון המשמעותי ביותר.
הטיפול הראשוני בפגיעה ושיתוק מוחלט של העצב הינו שמירה על העין מהתייבשות (עקב חוסר מיצמוץ והעדר המנגנון ששומר על לחות העין). טיפול זה כולל טיפות של דמעות מלאכותיות במשך היום וסגירת העין הלילות.
מכיוון שברוב החולים השיתוק יחלוף ללא כל טיפול תקופה של מספר חודשים- אין צורך בכל טיפול אחר בתקופה זו.
בשלב מאוחר יותר ישנם ניתוחים לשיפור המצב כגון שתל לעפעף העליון העוזר לו להיסגר טוב יותר ולנוע התייבשות העין או מגוון ניתוחים אסטטיים המיועדים לשיפור מראה הפנים המשותקות.
2. דלף רוק: מצב בו רקמת בלוטת הפרוטיד שנותחה ונותרה מפרישה רוק וזה מתאסף מתחת לעור. סיבוך זה אינו נדיר ומצריך שאיבות חוזרות של הנוזל ולחץ על האזור המנותח (חבישת לחץ) עד להעלמות התופעה (בכל המקרים).
3. הרדמות תנוך האוזן והאפרכסת: נובע מפגיעה בעצב תחושתי שעובר קרוב לזנב הבלוטה וקשה לשימור. מצב זה קל ולא מצריך כל טיפול. התחושה משתרת עם הזמן.
אין כל הכנה מיוחדת לניתוח זה.
ההכנה להרדמה כללית כוללת צום של כ 6 שעות טרם הניתוח ומים צלולים עד 3-4 שעות טרם הניתוח.
לציין שלעיסת מסטיק דינה כאוכל ועלולה לגרום לדחיית הניתוח באם בוצעה ב 6 שעות שטרם הניתוח.
הטיפול המקובל לרוב גידולי הלסת העליונה הממאירים הינו כריתת לסת מלאה (Radical Maxillectomy)- דהיינו כריתת לסת עליונה חד צידית כולל השיניים באותו הצד של הלסת,החתך עובר בפנים בתוך קפלי עור קיימים (לדוגמא – תמונה 1).
לאחר הניתוח החולה יתוכנן כמעט תמיד גם לטיפול קרינתי.
תמונה 1: ניתוח דרך קפלי עור קיימים
שיחזור החסר מתבצע לרוב ע”י פלטת שיניים בעלת מבנה מיוחד האוטם את חלל הסינוס (שפתוח כעת ללוע ולאף) ונקראת obturator.
תמונה 2: מצב אחר כריתת לסת עליונה עם חלל הסינוס פתוח ללוע
שחזור החסר, עם אובטורטור שאוטם את החלל הניתוחי ובעזרתו אנו משיגים תפקוד תקין לחלוטין של הלוע בדיבור ובאכילה.(לדוגמא – תמונה 3).
תמונה 3: שיחזור החסר ע”י פלטת שיניים obturator האוטם את חלל הסינוס
תמונה 4: חצי שנה אחר ניתוח- שחזור מתלה חופשי אחר כריתת לסת עליונה
גילוי מוקדם של המחלה קשה ומצריך ערנות מיוחדת של הרופא המטפל.
יש לשים לב לסימנים לכאורה סתמיים כגון שיניים רופפות, איבוד תחושה בפנים לאורך עצבוב V2, דימום מהאף, בלט של הלחי, ראיה כפולה (דיפלופיה) ועוד.
לעיתים הגידול פורץ דרך העור וחשוד לגידול עורי אך בבדיקות הדמייה ניתן לראות את מימדי הגידול האמיתיים.
הערכה טרום ניתוחית של חולה עם גידול ממאיר של לסת עליונה מצריך בדיקת א.א.ג. מדוקדקת כולל בדיקה עם סיב אופטי, בהמשך יש צורך בביופסיה לצורך אבחנה נכונה לפני קביעת הטיפול הנבחר,לפני הניתוח יש צורך בהדמייה כולל הן CT והן MRI עם חומר ניגודי.
לפני ניתוח רדיקלי כגון Radical maxillectomy אנו נוהגים לבצע PET-CT על מנת לשלול פיזור גרורתי (בד”כ לריאות) של הגידול ולהימנע מתחלואה ניתוחית קשה ומיותרת במקרה של מחלה גרורתית.
סרקומה של המקסילה נדירה יותר מ SCC אך שכיחה יותר בילדים. הטיפול לרוב סוגי הסרקומות (בעיקר לשכיחה בהם מסוג אוסטאוסרקומה – osteosarcoma) הינו כריתה כירורגית ולאחריה קרינה+כימותראפיה. סיכויי ההחלמה תלויים בהצלחת המנתח לבצע כריתה בגבולות שליליים.
פורסם באתר "Walla".
חשבתם שווירוס הפפילומה מסכן רק נשים? מסתבר שהוא אחד המחוללים העיקריים לסרטן הפה, שרובם המוחלט של החולים בו הם גברים. גם סיגריות ואלכוהול מגדילים את הסיכון לסרטן, שאם לא מאובחן בזמן עלול להוביל לכריתה של הלשון ואף למוות.
כ-200 איש מאובחנים מדי שנה כחולים בסרטן חלל הפה, מתוכם 85 אחוזים הם גברים ו-15 אחוזים נשים. סרטן הפה הוא אחד מגידולי ראש-צוואר האלימים יותר. מקורו בריריות המצפות את מערכת הנשימה והבליעה העליונות – לשון, שפתיים, לחי, חך קשה ובית הבליעה. גילוי מוקדם והימנעות מגורמי הסיכון יגבירו את הסיכויים להחלמה עד לכדי 90 אחוזים בשלבים המוקדמים.
הגורמים העיקריים המעלים את הסיכון לחלות בסרטן הפה הם עישון סיגריות או מקטרת, לעיסת טבק, שתיית אלכוהול ומין אוראלי. כאשר החומרים המסרטנים השונים (עישון ושתיית אלכוהול) באים בשילוב, הם מזיקים הרבה יותר מאשר בנפרד, ולכן אדם הנוהג לצרוך טבק ולשתות אלכוהול, חשוף פי כמה וכמה לסרטן בחלל הפה.
העישון מוגדר כגורם המוות הגדול ביותר בעולם, הניתן למניעה. על פי הערכות ארגון הבריאות העולמי, העישון גובה את חייהם של כ-6 מיליון בני אדם מדי שנה. מדו"ח משרד הבריאות לשנת 2014 עולה כי חמישית מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל מעשנת וכשליש מציבור הלא מעשנים נחשף לעישון פסיבי. המסקנה המתבקשת היא שיותר ממחצית מהישראלים יסבלו בשלב כזה או אחר מנזקי עישון מצטברים.
עשן הסיגריות מכיל כמות גבוהה של חומרים מסרטנים הגורמים להתמרה של תא נורמלי לתא סרטני, ומגדילים את הסיכויים להתפתחות גידול סרטני פי 6-15. השפעת החומרים המסרטנים על הרירית שמצפה את מערכת הנשימה והבליעה גורמת לשינוי בחומר הגנטי באחד התאים. שינוי זה גורם לתא להתרבות ללא הפסקה. בהדרגה ניתן לראות גדילתו של נגע טרום סרטני ובהמשך סרטן פולשני. השינוי הגנטי בתא עלול לקחת חלקיקי שניה אך התפתחות גידול ממאיר עלולה לקחת שנים רבות לאחר מכן. רוב החולים אינם מאובחנים בשלב הטרום-סרטני, אלא רק בשבל שבו כבר התפתח גידול.
יש לציין שההשפעה של עישון על הסיכוי לסרטן מתפוגגת עם הזמן. לאחר מספר שנים ללא עישון (תלוי בכמות ומשך החשיפה) החולה מפחית את סיכוייו לחלות ומשווה אותו לאוכלוסייה הלא מעשנת. גם אם אובחן גידול סרטני, סיכויי ההחלמה גבוהים יותר בחולים שהפסיקו לעשן.
בניגוד לאמונה הרווחת, שתיית משקאות חריפים אינה מחטאת את הפה. נהפוך הוא – האלכוהול מכיל חומרים מסרטנים ולאחרונה משקאות אלכוהוליים אף הוגדרו על ידי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן כמסרטנים ודאיים. במחקרים שונים נמצאה עדות לכך ששתיית אלכוהול מופרזת מעלה את הסיכון לא רק למחלות כבד, אלא גם לתמותה מסוגי סרטן שונים, ביניהם סרטן הלוע, הגרון והוושט.
עדיין לא ברור כיצד בדיוק מגביר האלכוהול את הסיכון ללקות בסרטן, אולם ההערכה היא שחומרים בתהליך התסיסה וחילוף החומרים של אתנול במשקאות אלכוהוליים יוצרים מולקולות כימיות המכילות חמצן ועלולות לגרום נזק לדנ"א – החומר הגנטי המרכיב את הגנים. וכך, מתחילה שוב שרשרת שינויים שיובילו להתפתחות גידול סרטני.
אנשים השותים 4 משקאות אלכוהוליים ביום נמצאים בסיכון גבוה פי 6-9 בהשוואה לאלה שאינם שותים. וככל שהצריכה עולה, כך עולה הסיכון לפתח סרטן.
וירוס הפפילומה (HPV – Human Pappiloma Virus) אומנם נקשר לרוב לסרטן צוואר הרחם, אבל הוא אחראי גם לכרבע ממקרי סרטן הלוע. בעשור האחרון נמצא סרטן הלוע במגמת עלייה משמעותית וקבועה כתוצאה מהתפשטות הווירוס דרך מין אוראלי, המגביר בעשרות אחוזים את הסיכון ללקות בו והוא אף צפוי לתפוס את מקומו של העישון ולהפוך לגורם המוביל לסרטן זה. מחקרים קודמים הראו כי אנשים המקיימים מין אוראלי עם שישה או יותר בני או בנות זוג במהלך החיים, נמצאים בסיכון גבוה פי 8 להידבק בסרטן הקשור ל-HPV.
וירוס הפפילומה הוא שכיח מאוד, מדבק ומשפיע על אזורי העור בגוף החשופים ללחות כגון צוואר הרחם, הגרון והפה. הנגיף, שלו למעלה מ-150 תתי זנים שונים, נכנס אל תוך התאים באזור ההדבקה ומתרבה בתוכם. הדבר יוצר גידול שפיר שנראה כמו יבלת, שבהעדר טיפול עלולה להתפתח לגידול ממאיר. מאחר שהנגיף עובר בקלות ביחסי מין אוראליים, אין הבדל בשיעורי ההדבקה בין גברים ונשים.
במטרה למנוע את התפשטות הווירוס, ההמלצה הטובה ביותר כמובן היא המנעות מקיום תדיר של יחסי מין אוראלי בפרט, זאת לצד קבלת חיסון נגד הווירוס, שנמצא יעיל במניעת סרטן הפה. ההמלצה להתחסן תקפה לנשים ולגברים כאחד.
הסימנים העיקריים שעלולים להעיד על הופעת סרטן הפה הם כיב או גוש בחלל הפה שלעיתים מלווים בכאב. אותו גוש או פצע יכולים לגרום לתסמונות נקודתיות. אם הסרטן פוגע לדוגמה בבסיס הלשון, ייגרם קושי ניכר בבליעה. אם הוא פוגע בחניכיים תיגרם אי יציבות של השיניים. כמו כן, יש מצבים בהם יופיע נגע בצבע לבן או אדום בריריות הפה. באופן כללי, אם הנגעים לא חולפים בתוך שבועיים-שלושה, מומלץ להגיע לבדיקה אצל רופא א.א.ג.
אם הגידול לא מתגלה בשלב מוקדם, הוא נוטה להתפשט לבלוטות הלימפה הצוואריות. בלוטות מוגדלות במשך תקופה ממושכת עלולות להוות סימן נוסף למחלה. ככל שהזמן חולף, קל יותר לזהות את הגידול, אך הסיכון גובר.
ההבדל העיקרי בין טיפול בסרטן הפה לטיפול בגידול סרטני באיברים אחרים הוא בהשלכות אפשריות על הדיבור, הבליעה ועל המראה החיצוני של החולה. בניגוד לאיברים פנימיים, בסרטן הפה ההתערבות הכירורגית היא גלויה לעין בהרבה מהחולים. לעיתים הניתוח גורם לעיוות בפנים וחשוב להכין את החולה לשינוי במראה החיצוני שלו. בצוואר עוברים מבנים חשובים כגון כלי הדם המובילים דם למוח וממנו ללב, עצבים שונים המעצבבים את הידיים, כתפיים, מיתרי הקול, השפתיים ועוד. המבנה האנטומי של האזור מורכב, ולכן הכירורגיה קשה יותר ויש צורך במיומנות גבוהה כדי לשמר את כל המבנים והמנגנונים הללו.
טיפול בסרטן בחלל הפה נחלק לשניים: ניתוח להסרת הגידול (בדרך-כלל הטיפול הראשוני כגון כריתה חלקית או מלאה של הלשון, האיבר בו מתגלים רוב הגידולים הסרטניים בחלל הפה) והקרנות (בדרך-כלל כטיפול משלים). במקרים של גידול שנגרם על ידי וירוס הפפילומה – לעיתים די בטיפולי הקרנות, עקב נטייתו של הגידול להגיב מצוין לקרינה. משך השיקום של החולה נע ממספר שבועות עד מספר חודשים.
במידה שהכריתה לא הייתה מלאה והגיעה עד למחצית הלשון, החולה חוזר לתפקוד מלא לאחר הניתוח. כריתת לשון מבוצעת בדרך-כלל ביחד עם כריתת בלוטות לימפה מהצוואר. במקרה של כריתה משמעותית יותר של חצי לשון ו/או של גידול מרצפת הפה קיימת אפשרות לבצע שחזור הלשון או הרקמה שנכרתה על ידי נטילת רקמה מאיבר אחר בגוף וחיבור לאזור שנכרת. זו אפשרות שהתפתחה בעשורים האחרונים ומאפשרת שחזור אידיאלי לאחר כריתה אונקולוגית מסוג זה.
כמו במחלות סרטן באיברים אחרים, גם במקרה של סרטן הפה יש לגילוי המוקדם השפעה ניכרת על סיכויי ההחלמה. ככל ששלב המחלה מתקדם יותר, סיכויי ההחלמה יורדים. בשלב הראשון, הסיכוי להירפא עומד על מעל לתשעים אחוזים והוא יורד אל מתחת ל-50 אחוזים בשלב מתקדם של המחלה. בין 10 ל-20 אחוזים מהחולים מפתחים גידול שניוני נוסף, והסיכוי גבוה יותר בחולים שממשיכים לעשן, גם לאחר שניתנת להם האבחנה.
פורסם באתר "Doctors".
יותר מאלף ישראלים מאובחנים מדי שנה כחולים בסרטן בלוטת התריס. אבחון מוקדם וטיפול נכון מעלים את סיכויי ההחלמה ל-90%. כל מה שכדאי לדעת.
סרטן ראש-צוואר הוא הסרטן השישי בשכיחותו בעולם המערבי ומדי שנה מתים ממנו בעולם כ-350 אלף איש. מבין גידולי הראש-צוואר, המחלה השכיחה ביותר בישראל היא סרטן בלוטת התריס המאובחנת בכ-1,100 חולים בשנה, רובן נשים מגילאי 30 ומעלה.
בלוטת התריס, הנקראת גם בלוטת המגן או התירואיד, היא בלוטה קטנה הממוקמת בחלקו הקדמי של הצוואר ואחראית בין היתר על הפרשת הורמונים החיוניים לתפקודו התקין של הגוף ומשפיעים על קצב הלב, רמת הכולסטרול, משקל הגוף והזיכרון. ברוב המקרים הסיבות לסרטן בלוטת התריס אינן ידועות, אך קיימים מספר גורמים הידועים כמעלים את הסיכון לחלות במחלה, בהם רקע תורשתי, חשיפה לקרינה לאחר טיפול באזור הצוואר ומחלות שפירות בבלוטה הגורמות לפעילות יתר או לתת-פעילות של בלוטת התריס.
סרטן בלוטת התריס נוטה להתפתח באיטיות, ויכולות לחלוף שנים בטרם ייצור בעיה כלשהי בגוף. לעיתים הוא מאובחן בצורה אקראית במסגרת בדיקות הדמיה של הצוואר, אך הוא יכול להתגלות מוקדם הודות לתמרורי אזהרה שבדרך. בחלק קטן מהחולים יופיעו סימנים מחשידים, כגון גוש בצוואר, צרידות על רקע של מיתר קול משותק ועד השתנקות בעת הארוחות. כל אחד מהתסמינים האלה מחייב בדיקה מלאה של רופא אף-אוזן-גרון שתכלול בדיקת גרון ולעיתים גם הדמיות וביופסיה. לאחר טיפול מתאים, כ-90% מהחולים נרפאים לחלוטין, גם אם המחלה התפשטה לקשרי הלימפה שבצוואר. לפניכם כל מה שכדאי לדעת כדי להעלות את סיכויי ההחלמה ולמנוע סיכונים עתידיים.
אם עולה חשד לגידול, המטופל יופנה לסדרת בדיקות שיחלו בבדיקת אולטרסאונד לאזור הצוואר. הבדיקה תבדוק את קשרי הלימפה בצוואר וכמובן את בלוטת התריס, תבחן את מבנה הבלוטה ותאתר גושים מוצקים, ציסטות או קשרי לימפה חשודים. בדיקת האולטרסאונד מצוינת לאבחנה של גידולים ממאירים בבלוטת המגן וכן לאבחנה של קשרי לימפה גרורתיים מגידולים אלו. יעילותה של הבדיקה עולה על בדיקות דימות אחרות – בעיקר כאשר היא מבוצעת בידיים מיומנות.
בדיקת אולטרסאונד מתייחדת בכך שרמת הדיוק שלה תלויה במיומנות של הרופא הבודק, שהינו רדיולוג במקצועו ומומחה בתחום זה. חשוב לדעת כי אין מדובר בתשובה אוטומטית של מחשב, אלא בחוות דעת רפואית מקצועית של מומחה בתחום והממצאים העיקריים מתקבלים כבר בעת הבדיקה. בדיקה על-ידי בודק בלתי מיומן עלולה לפספס ממצאים חשובים והצילומים במקרים אלו אינם אבחנתיים, כי אם הבודק לא זיהה את הפתולוגיה – הוא גם לא צילם אותה. לבדיקות האולטרסאונד יש גם חשיבות מכרעת במעקב לאחר הניתוח והטיפולים על-מנת לוודא שאין חזרה של המחלה, זאת ללא חשיפה לקרינה וללא כאבים. בנוסף לכך, לאולטרסאונד ניתן לבצע בדיקות דימות משלימות נוספות, כגון CT, MRI, מיפוי ואפילו PET CT וזאת על פי שיקול דעתו של המומחה המטפל (מנתח א.א.ג, אנדוקרינולוג או אונקולוג).
כאשר מאובחן ממצא משמעותי בבדיקת האולטרסאונד, יופנה המטופל לבצע ביופסיית מחט עדינה (ניקור של הבלוטה). במסגרת הבדיקה תוצא דגימה באמצעות מחט מהגידול ותישלח אל המעבדה. האתגר הראשוני הוא לבצע את הניקור מהאזור החשוד ביותר בבלוטה ולכן הבדיקה מבוצעת באופן כמעט תמידי בהכוונת אולטרסאונד כדי לוודא שהמחט תגיע ליעד הנכון בבלוטה. כמובן שבדיקה זו דורשת מיומנות גבוהה ביותר, במיוחד כשמדובר בגושים קטנים יחסית או בקשרי לימפה סמוכים לכלי הדם הגדולים של הצוואר. אחד האתגרים הנוספים בבדיקה הוא לוודא כי כמות הדגימה שנלקחה בניקור הינה מספקת לצורך ביצוע הבדיקה הפתולוגית. לכן, יש יתרון בביצוע ניקור של הבלוטה כאשר במקום נוכח גם ציטולוג (מומחה לפתולוגיה שהתמחה בהסתכלות על תאי גידול שנשאבו בניקור). הדבר יקטין את הסיכון שהמטופל יצטרך לחזור על התהליך לצורך קבלת תשובה.
הדרך להחלמה מתחילה בכריתה של הגידול
המאמץ העיקרי של הכירורגים בתחום הוא להבטיח הוצאה מלאה של הגידול עם מינימום פגיעה באיברים אחרים או תופעות לוואי. כיום ניתן לבצע כריתה של בלוטת התריס בגישה זעיר פולשנית דרך חתך שגודלו כ-4 ס"מ בלבד. מדובר בניתוח יעיל, המקטין משמעותית את החתך העורי בלא שיעלה החשש לפגיעה באיברים נוספים בצוואר, כגון העצבים המעצבבים את מיתרי הקול או בלוטות יותרת המגן, שאחראיות על משק הסידן בגוף. הניתוח המזערי מבוצע בחולים עם גידולים שלא התפשטו לקשרי לימפה בצוואר הצדי. היתרון הינו מזעור הצלקת לגודל מינימלי ללא שינוי מהותי באופן הניתוח.
אם הגידול התפשט לקשרי הלימפה, ההמלצה היא לבצע דיסקציה צווארית – כריתה של קשרי הלימפה בצוואר. בניתוח נכרתים כל קשרי הלימפה שנמצאים בסיכון גבוה לנוכחות גרורות. פרוצדורה זו מקטינה את שיעור ההישנות של הסרטן ומעלה את שיעור ההישרדות בקבוצת החולים שבסיכון גבוה, כגון גברים או חולים בגיל מעל 45.
בדרך לנצח את הסרטן
מטרת הטיפול התרופתי שלאחר הוצאת הגידול היא להבטיח שגם אם נשארו תאים סרטניים בודדים הם לא יובילו לחזרתה של המחלה. הטיפול השכיח ביותר שניתן במקרה זה הוא טיפול ביוד רדיואקטיבי. מדובר בטיפול קל יחסית, מונחה מטרה, האופטימלי לטיפול בגידול ממאיר ממקור בלוטת התריס.
הטיפול ביוד הרדיואקטיבי מתבצע באמצעות בליעת כדור הנספג בדם ומגיע אל תאי בלוטת התריס הקולטים את היוד בשיעור גבוה יותר מתאי רקמות אחרים. היוד הוא למעשה סוס טרויאני, מכיוון שהוא קשור לחומר רדיואקטיבי וכאשר הוא נקלט על-ידי התאים – החומר הרדיואקטיבי מחסל אותם. בעצם הספיגה שלו בתא הוא גורם להרס שלו. היוד נפלט מהגוף באמצעות נוזלי הגוף, בעיקר בשתן ובשיעור קטן יותר ברוק ובזיעה.
היוד הרדיואקטיבי לכשעצמו אינו משפיע על איזון בלוטת התריס. הוא גם אינו מסוכן לחולה בצורה משמעותית ומלווה בתופעות לוואי מינימליות. תופעות הלוואי עשויות להופיע במהלך הימים והשבועות שלאחר הטיפול, והן כוללות נפיחות בצוואר, יובש בפה או יובש בעיניים, הפרעות בחוש הטעם, בחילה ובמקרים נדירים גם קושי בנשימה. תופעות אלו חולפות בדרך-כלל לא טיפול כלשהו, אולם אחת הבעיות שעלולות להיווצר כתוצאה מהטיפול היא חסימות בבלוטות הרוק עקב צמיגות גבוהה של הרוק המופרש.
מונעים פגיעה באיברים נוספים
כאמור, אחת מהפגיעות הנפוצות והלא מוכרות של הטיפול בסרטן בלוטת התריס היא פגיעה בבלוטות הרוק. הטיפול החשוב ביוד לצורך המאבק בסרטן עלול להשפיע וליצור פגיעה בתאים המייצרים רוק, וכן לגרום להיצרויות ולחסימות של צנרת בלוטות הרוק שבצדי האוזן ובהמשך לדלקות של הבלוטה שמלוות בכאב עז, תפיחות מקומית ואודם. תופעות אלה נוטות לחזור שוב ושוב ובסופו של דבר לגרום להרס הבלוטות הנגועות. האתגרים המרכזיים במקרה זה הם אבחון מהיר והתערבות ופתיחת החסימות.
לרוק יש תפקידים חשובים. הוא משמש לפירוק אוכל ועזרה בבליעת המזון. הוא גם מגן על השיניים מפני עששת ומאפשר סיכוך של הריריות. פגיעה בבלוטות הרוק מובילה להפרעה בייצור הרוק ועלולה לפגוע באיכות חייו של המטופל. הסימנים המוקדמים לפגיעה בבלוטות הרוק זהים לעתים לתופעות הלוואי של הטיפול ביוד ולכן נדרשות מודעות והפניה למומחה בתחום לצורך אבחון.
כיום ישנו טיפול כירורגי פשוט ויעיל להיצרות צנרת הבלוטות המבוצע באמצעות מכשור אנדוסקופי זעיר דרך הפה החודר אל הבלוטה, מזהה את המיקום המדויק של החסימות ומרחיבן. ציוד שפותח במיוחד למקרים אלו מאפשר להרחיב את צנרת בלוטות הרוק הפגועה מבלי לפגוע בבלוטות עצמן. טיפול מהיר מאפשר להחזיר את הבלוטה לתפקוד ולמנוע פגיעה משמעותית באיכות החיים.
לסיכום: חשוב לזכור כי רוב החולים בסרטן בלוטת התריס נרפאים מהמחלה וממשיכים בחייהם. אבחון מוקדם ומדויק וטיפול מתאים עשויים להגדיל סיכוי זה ולהבטיח איכות חיים מרבית בזמן ולאחר הטיפול.
פורסם באתר "Ynet".
בראיון אישי מספרת לראשונה השחקנית העסוקה עדי הימלבלוי ("השמינייה", "אניגמה", "מלבי אקספרס", קמפיין ל"טו גו") על המאבק שלה בסרטן בלוטת התריס, מרגע הגילוי, דרך החרדות, הניתוח, ההתאוששות, וחשבון הנפש.
"היה לי אודישן שהייתי צריכה לשיר בו, אז הלכתי למורה לפיתוח קול שלי", נזכרת עדי הימלבלוי. "לא הייתי אצלה הרבה זמן, והיא אמרה לי שהמיתרים שלי נשמעים לא טוב. היא נתנה לי טלפון של רופא והשביעה אותי ללכת אליו. ביקשתי מאמא שלי לקבוע לי תור, וכבר באותו השבוע הגענו. ישבנו בחדר ההמתנה ופתאום הסתכלתי על השלט שתלוי לו על הדלת: 'מומחה לגידולים סרטניים בצוואר'. חשבתי לעצמי, מה אני עושה כאן? מה למיתרי הקול שלי ולרופא הזה?"
תסריט שנשמע מופרך.
"זו גם היתה ההרגשה. בקיצור, נכנסנו אליו והוא בדק לי את המיתרים. הכל היה בסדר איתם, אבל בלוטת הלימפה שלי היתה נפוחה והוא שלח אותי לאולטרסאונד.
באותו ערב התחילו לי כאבים בשן. יש לי שן בינה שאני מפחדת לעקור, ומדי פעם היא גורמת לדלקות. מכיוון שאני יודעת שכשיש דלקות בפה הלימפות מתנפחות, לא דאגתי. ובכל זאת אמרתי לאמא שלי, בואי ננצל את ההזדמנות ונעשה את האולטרסאונד. נכנסתי אל הטכנאית, סיפרתי לה את הסיפור והיא הרגיעה אותי: זו בטח דלקת בשן. היא התחילה לבדוק, עברה על הצוואר שלי עם המכשיר ואמרה: בצד שמאל הכל תקין. עברה לאמצע ואמרה: הכל תקין. עברה לצד ימין והשתתקה. שאלתי, מה?! והיא שתקה. התחלתי לבכות, ואמא שלי אחריי".
הבנת?
"הבנתי מיד. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מוקפת בסרטן. המון אנשים שהכרתי מתו מסרטן. אבא שלי נפטר מסרטן; ילד בבית הספר שלי; דודה חורגת שלי; בני זוג לשעבר של אמא שלי; ילדים שביקרתי לאורך השנים. ידעתי שמתישהו הוא יגיע גם אליי.
"שנים הייתי עסוקה במה יגידו עליי", היא מתוודה. "לפני הסרטן פחדתי שאם אירשם ללימודי עיצוב פנים, אנשים יגידו, 'טוב, ברור, היא לא מצליחה במשחק, היא לא מספיק טובה, אז היא מחפשת משהו אחר'. איך שסיימתי את תקופת הבידוד, הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם ללימודי עיצוב פנים. ועל הזין שלי מה יגידו. זה כל כך מצחיק כמה שפחות אכפת לי".
פורסם באתר "YNET".
מותה של אהובה עוזרי ז"ל, לאחר מאבק ממושך בסרטן הגרון, העלה את המודעות לגורמי הסיכון וחשיבות הגילוי המוקדם של המחלה. כיצד מאבחנים, מהם שלבי הטיפול ומי האוכלוסייה המועדת לחלות.
הזמרת אהובה עוזרי הלכה אתמול (ג') לעולמה לאחר מאבק של למעלה מ-15 שנה בסרטן הגרון. בשנים האחרונות, למרות מגבלתה, המשיכה עוזרי להופיע בהרכבים שונים על הבמה, לנגן ולתקשר גם כאשר התקשתה לדבר, עד שנדם קולה.
סרטן הגרון הוא אחד מגידולי ראש-צוואר שמקורו בריריות הנקראות אפיתל רב שכבתי קשקשי, המצפות את מערכת הנשימה והבליעה העליונות – לשון, שפתיים, לחי, גרון, מיתרי הקול ובית הבליעה.
גילוי מוקדם והימנעות מגורמי הסיכון יגבירו את הסיכויים להחלמה מסרטן הגרון עד לכדי 95 אחוזים בשלבים מוקדמים.
הגרון הינו מבנה המצוי בקדמת הצוואר ומשמש כשסתום בין הוושט לקנה. פעילות תקינה של מיתרי הקול מונעת מחלקיקי מזון להגיע לקנה ("יקדים קנה את הוושט"). הוא מכיל מיתרי קול אמיתיים ומדומים שתפקידם למנוע מעבר מזון לקנה. כמו כן, המיתרים אחראים על דיבור תקין ועל פעולות כגון שיעול.
כ-200 איש מאובחנים מדי שנה כחולים בסרטן הגרון, מתוכם 85% גברים ו-15% נשים. סרטן באזור מיתרי הקול מתפתח בעיקר על רקע עישון סיגריות. מרביתם המכריע של הסובילים מסרטן גרון הינם מעשנים.
עשן הסיגריות מכיל כמות גבוהה של חומרים מסרטנים הגורמים להתמרה של תא נורמלי לתא סרטני, וכך להתפתחות גידול סרטני פי 5 עד 15 אחוזים לעומת אדם שאינו מעשן.
גורם נוסף הוא שתיית אלכוהול בכמות מופרזת המעלה באופן משמעותי את הסיכון לסרטן הגרון, בעיקר במיקום פתח הוושט. עישון בשילוב אלכוהול אף מעלה עוד יותר את הסיכון (השפעה סינרגיסטית של שניהם דהיינו יותר מסכום הפעילות של כל אחד בנפרד).
השפעת החומרים במסרטנים על הרירית שמצפה את הגרון ומיתרי הקול הינה דרך שינוי בחומר הגנטי באחד התאים. שינוי זה גורם לתא להתרבות ללא הפסקה. בהדרגה ניתן לראות גדילתו של נגע טרום סרטני ובהמשך סרטן פולשני.
השינוי הגנטי בתא עלול לקחת חלקיקי שנייה אך התפתחות גידול ממאיר עלולה לקחת שנים רבות אחר אותו שינוי גנטי ראשוני. במרבית החולים – השלב הטרום סרטני לא מזוהה כלל והחולה מגיע כבר עם גידול סרטני.
חייבים לציין שההשפעה של עישון ואלכוהול על הסיכוי לסרטן מתפוגגת עם הזמן, זאת אומרת שלאחר מספר שנים ללא עישון (תלוי בכמות ומשך החשיפה) החולה מפחית את סיכוייו לחלות בסרטן ומשווה אותו לאוכלוסיה הלא מעשנת.
לא רק זה אלא אף אם אובחן סרטן גרון – סיכויי ההחלמה גבוהים יותר בחולים שהפסיקו לעשן לעומת אחרים שהמשיכו. דהיינו בכל שלב מומלץ מאוד להפסיק לעשן ולשתות אלכוהול על בסיס קבוע.
הביטוי של סרטן על מיתרי הקול יגרום לצרידות בשלב מוקדם, וחולים רבים מגיעים לרופא בפעם הראשונה בגלל צרידות שלא עוברת.
ההשפעה על הקול ניכרת בגלל שהגידול שכיח באזור מיתרי הקול, זאת הסיבה שניתן לאבחן סרטן במיתרי הקול כבר בשלב ראשוני ולטפל בו בשיעורי הצלחה גבוהים ביותר של בין 90-95 אחוזים. לעומת זאת, כשחולה מגיע עם גידול נרחב יותר, סיכויי ההחלמה נמוכים מ-50 אחוזים.
הגידול עלול להיות ממוקם קרוב יותר לאזור הבליעה בגרון ואז ההשפעה על הקול תהיה פחותה ולעומת זאת עלול להיות כאב בבליעה, כיח דמי, כאב מקרין לאוזן באותו הצד, קושי נשימתי או הופעה של בלוטת לימפה מוגדלת בצוואר אותה ניתן למשש כגוש בצוואר הצדי. נוכחות בלוטה כזו מפחיתה בכ-50 אחוזים את סיכויי ההחלמה מהמחלה.
אבחון החולה מתבצע על ידי הסתכלות לגרון בדרך כלל באמצעות סיב אופטי או מצלמה קטנה שמחדירים מהאף או מהפה. רופא מיומן יכול לחשוד בגידול ממאיר רק מהסתכלות על המיתרים.
בשלב הבא נחוצה ביופסיה מהמיתרים שיכולה להיעשות בהרדמה או לעתים במרפאה. חלק חשוב בבדיקה היא בדיקת הצוואר מכיוון שנוכחות גוש בצוואר עלול לשנות את המדיניות הטיפולית.
אופי הטיפולים משתנה כמובן בהתאם לשלב בו זיהינו את הגידול. אנו מחלקים את הגידולים לשלבים כאשר stage 1 הינו גידול קטן ראשוני. Stage 2 הינו גידול גדול יותר וכו'.
אם הזיהוי נעשה בשלב מוקדם (1) הטיפול המומלץ הוא כריתת הגידול באמצעות לייזר ללא חתך עורי. הניתוח מבוצע בהרדמה כללית והחולה יכול להשתחרר לביתו לאחר יממה או שניים כמעט ללא מגבלות.
בשלב מעט מתקדם יותר (שלב 2) שבו לא ניתן לכרות את הגידול בלייזר, האופציות הן שתיים – האחת, כריתה חלקית של הגרון, והשנייה, טיפול קרינתי עם או ללא תוספת של כימותרפיה. בשלב מתקדם יותר של המחלה האופציה הכירורגית היא כריתת גרון מלאה כשהחלופה היא טיפול באמצעות הקרנות וכימותרפיה.
בעזרת טיפול משולב כזה, של קרינה עם כימותרפיה, אנחנו מצליחים להציל את הגרון ומיתרי הקול בכחצי עד שני שליש מהחולים עם סרטן גרון מתקדם. בשליש מהמטופלים, שאצלם הגידול חוזר אחרי טיפול כזה, עדיין עומדת בפנינו האופציה של כריתת גרון מלאה כאמצעי להצלת חייהם של החולים.
כריתת גרון הינה ניתוח מצוין מבחינה אונקולוגית, שנותן לחולה סיכוי לשרוד את מחלת הסרטן בסבירות לא מבוטלת אף כשמדובר בגידול חוזר.
הקושי העיקר הינו כמובן אובדן יכולת הדיבור – וניתן להתגבר עליו היום באמצעות השתלת תותב דיבור (פעולה שמבוצעת כיום באופן שיגרתי בכל חולה שעובר כריתת גרון).
במקרה שישנן גרורות מרוחקות, לרוב בריאות, הטיפול הוא כללי, כימותרפי וסיכויי ההחלמה, למרבה הצער, נדירים ביותר.
כמו בכל גידול סרטני, הטיפול הטוב ביותר הוא מניעת המחלה כלומר הימנעות מעישון וצמצום כמות צריכת האלכוהול. כמו כן, סימנים שיכולים להעיד על גידול סרטני כוללים צרידות, כאב או קושי בבליעה ועוד. תסמינים כגון אלו עליהם מתלונן החולה למשך פרק זמן של למעלה משלושה שבועות חייבים להדליק נורה אדומה (במיוחד בקרב מעשנים).
גילוי מוקדם הינו קריטי להצלת חייהם של החולים במחלה. סיכויי ההבראה מגילוי מוקדם הינם כ-90 אחוז לעומת כ-30-40 אחוז כאשר הגילוי נעשה בשלב מאוחר של המחלה.
פורסם במגזין "פורבס".
פרופ' מיכל לונץ, ד"ר אבי חפץ, ד"ר רועי לנדסברג, ד"ר יונתן להב, פרופ' עודד נחליאלי ופרופ' יעקב ביקלס נכללו ברשימת "הרופאים הטובים בישראל 2016" של מגזין פורבס.
פורסם באתר "דוקטורס".
שיטה חדשה לכריתת בלוטות הפרוטיס: הקטנה של אורך החתך, זמן החלמה מהיר, קיצור תקופת האשפוז וצלקת מינורית. וגם: מדוע חשוב למנוע פגיעה בעצב הפנים?
הסרת גידול בבלוטות הפרוטיס, בלוטות הרוק הגדולות ביותר, מתבצעת בדרך כלל באמצעות חתך סטנדרטי – קדמית לאוזן ועד לצוואר; וגורמת לפגיעה אסתטית (לעיתים פגיעה קשה) בחולים. גישה זעיר-פולשנית, בה מותאם החתך לכל חולה ולכל גידול – מקטינה משמעותית את הצלקת הניתוחית ואת מהלך הניתוח. בכך נעסוק במאמר זה.
אכן: מחקר חדש שבחן גישה זעיר-פולשנית בניתוח גידולים בבלוטות הפרוטיס (בת האוזן), מצא כי ניתן להתאים אישית את סוג הניתוח לגודלו ולמיקומו של הגידול – ובכך לצמצם את גודל הצלקת ואת ימי האשפוז. כל זאת ללא פגיעה בעצב הפנים.
במחקר, שתוצאותיו יפורסמו בקרוב, נבחנו 122 חולים שנותחו בשיטת חתכים מזעריים, בשל גידולים שפירים וממאירים. אצל כל המטופלים הוסרו במלואם הגידולים והרקמה הסובבת אותם, לא נרשמו סיבוכים רציניים (שיתוק עצב הפנים) ונצפה אחוז נמוך מאוד של הישנות הגידול.
באזור הפנים ישנם שלושה זוגות של בלוטות רוק ראשיות: בלוטת הפרוטיס, הבלוטה התת-לסתית והבלוטה התת-לשונית. בנוסף, קיימות אינספור בלוטות קטנות המפוזרות ברירית חלל הפה, השפתיים, הלשון, החיך והלוע.
תפקיד כל הבלוטות הללו: להפריש רוק לחלל הפה באופן קבוע. הרוק עוזר לריכוך האוכל, התחלת תהליך העיכול, שמירה על חלל הפה, הגנה על השיניים מפני עששת ועוד. בנוסף, הרוק מהווה קו ראשון של מערכת החיסון – להגנה מפני גורמים זרים.
בלוטות הפרוטיס – אחד משלוש הזוגות הראשיים של בלוטות הרוק – הן בלוטות הרוק הגדולות ביותר וממוקמות קדמית לאוזן, עם "זנב" המתמשך אחורה, אל מתחת לאוזן. מהבלוטה יוצאת תעלה (תעלת סטנסון), אשר ממנה מופרש הרוק לחלל הפה. בתוך בלוטות הפרוטיס, עובר עצב הפנים המפעיל את כל שרירי הפנים באותו הצד. עצב הפנים מאפשר לבצע תנועות כמו הרמה וכיווץ גבות, עצימת העין, ניפוח לחיים, תנועות הפה ועוד. פגיעה בעצב הפנים תגרום לקושי בביצוע פעולות רבות ובעיקר הבעות הפנים, אך לעיתים גם אכילה ושתייה.
כ-80% מהגידולים בבלוטות הרוק מופיעים בבלוטות הפרוטיס וכ-80% מהגידולים בבלוטה זו הינם שפירים. במקרים בהם לא מטפלים בגידול שפיר, קיים סיכון להתפתחות גידול ממאיר – וסיכון זה גובר עם השנים. גידולים ממאירים הם בעלי יכולת התפשטות ועלולים לפלוש לרקמות מרוחקות, כגון ריאות ועצמות.
גידול בבלוטות הפרוטיס לרוב אינו כואב וכמעט שאינו מורגש, עד לרגע שבו אזור הבלוטה נפוח מעט. היעדר תסמינים מחייב הן את המטופלים והן את הרופאים להיות מודעים לכל שינוי – ולוודא בעזרת מישוש ידני של האזור, האם מדובר במצב המצריך בדיקה מעמיקה יותר. כאשר ישנו חשש כי מדובר בגידול, המטופל נשלח לבדיקת אולטרסאונד ולניקור, שאכן יאבחן במרבית המקרים גידול שפיר לעומת ממאיר; וכמו כן, יצביע על מיקומו וגודלו של הגידול.
בעבר, עם גילוי גידול בבלוטה (שפיר או ממאיר), היה נהוג לכרות את האונה השטחית בה מצוי הגידול. הטכניקה המקובלת להסרת הבלוטה הינה בשיטת חתך "בלייר" – חתך מאזור קדמת האוזן ועד הצוואר; כל זאת, כדי לאבחן את מהלכו של עצב הפנים, שכאמור עובר בבלוטה. פגיעה בשוגג בעצב הפנים מהווה פגיעה אנושה באיכות החיים, הן עקב פגיעה משמעותית ביכולת מצמוץ (החשובה, כדי לשמור על לחות הקרנית ואף עלולה לגרום לאובדן ראיה, אם היא איננה מטופלת) והן עקב פגיעה אסתטית קשה. לכן, החתך המקובל היה גדול יחסית והפגיעה האסתטית בחולים הייתה משמעותית.
בשנים האחרונות, נבחנה גישה לפיה ניתן לכרות את גידולי בלוטת הפרוטיס בגישה זעיר-פולשנית, תוך ניסיון הולך וגובר המאפשר לטפל בגידול בבלוטה בעזרת חתכים זעירים, המותאמים למטופל לפי גילו, סוג הגידול (קטן, נייד, חשוד) ומיקומו (קדמי, אמצע, אחורי). זאת, מבלי לשנות את אחוז הישנות הגידולים השואף לאפס ומבלי להוסיף סיכון לפגיעה בעצב הפנים.
בגישה הנוכחית, נעשה שימוש בשלושה חתכים שונים, התלויים בגודל הגידול ובמיקומו; כך, קוצרו משמעותית משך הניתוח וההחלמה ממנו. ההשלכות אינן רק אסתטיות, בזכות מזעור הצלקת, אלא גם קיצור משמעותי של משך זמן הניתוח ותקופת האשפוז.
היתרונות הבולטים של שיטה זו הינם, בין היתר: הקטנה של אורך החתך, זמן החלמה מהיר וקיצור תקופת האשפוז, צלקת מינורית – וכל זאת בלא הגדלת הסיכון לפגיעה בעצב הפנים.
ובחזרה למחקר: המסקנות שעולות מהמחקר מעידות כי חתך קטן ומותאם אישית יכול לשמש אמצעי לכריתת גידולים שפירים וממאירים בבלוטת הפרוטיס. לפיכך, כאלטרנטיבה לחתך אחד המתאים לכל, יש לבחון את האפשרות לחתך "מיני בלייר" פרטני, זעיר-פולשני ואינדיווידואלי – המתאים הן לגידולים שפירים והן לגידולים ממאירים. בידיו של מנתח מיומן, חתך "מיני בלייר" הוא גם בטוח וגם בעל תוצאות קוסמטיות מעולות.
קביעת תור למרפאה, בטל': 072-3942614
קביעת תור למוקד החירום, בטל': 6343*
וב Whatsapp:י 054-5059620
פקס: 03-7645462
כתובת:
סניף ראשי: בית החולים אסותא, הברזל 20, קומה 1, רמת החייל, תל אביב
©כל הזכויות שמורות לא.ר.ם
Recent Comments