Category Archives: ראש וצוואר

פורסם באתר "Doctors".

פצע או גוש בפה לאורך זמן הם תסמינים אפשריים לסרטן בחלל הפה. כך תוכלו למנוע או לצמצם התחלואה.

פצע או גוש שנמצאים לאורך זמן בחלל הפה, במיוחד אם הם מופיעים אצל מעשנים וחובבי משקאות חריפים, יכולים להעיד על קיומו של גידול סרטני. חולי תסמונת פלאמר-וינסון ובעלי שיניים תותבות לא מתאימות גם הם מצויים בסיכון גבוה יותר. הגילוי המוקדם חשוב כדי לסייע בהצלחת הטיפול, ולכן חשוב להפנות את תשומת ליבו של רופא אף אוזן גרון בכל מקרה של חשש.

הסרטן השכיח ביותר בחלל הפה הוא האפיתל הקשקשי. הגורמים החושפים העיקריים הם עישון סיגריות או מקטרת, לעיסת טבק ושתיית אלכוהול. בניגוד לאמונה הרווחת בציבור, שתיית משקאות חריפים אינה מחטאת את הפה. נהפוך הוא – האלכוהול מכיל חומרים מסרטנים וכך גם עשן הסיגריות. כאשר החומרים המסרטנים השונים (מעישון ושתייה) באים בשילוב, הם מזיקים הרבה יותר מאשר בנפרד, ולכן אדם הנוהג לצרוך טבק וגם נוהג לשתות אלכוהול, חשוף פי כמה וכמה לסרטן בחלל הפה.

זיהוי הגידול

הסימנים העיקריים העלולים להעיד על הופעת סרטן הפה הם כיב או גוש בחלל הפה שלעיתים מלווים בכאב. אותו גוש או פצע יכולים לגרום לתסמונות נקודתיות. אם הסרטן פוגע לדוגמה בבסיס הלשון, ייגרם קושי ניכר בבליעה. אם הוא פוגע בחניכיים, תיגרם אי יציבות של השיניים. כמו כן, יש מצבים בהם יופיע נגע בצבע לבן או אדום בריריות הפה כעדות להתפתחות סרטן. באופן כללי, אם הנגעים לא חולפים בתוך שבועיים-שלושה, מומלץ להגיע לבדיקה אצל רופא אף, אוזן גרון. אם לא מגלים בשלב מוקדם מוקדם את הגידול, הוא נוטה להתפשט לבלוטות הלימפה הצוואריות. בלוטות מוגדלות במשך תקופה ממושכת עלולות להוות סימן נוסף למחלה. אנשים מגיעים אל בית חולים בכל שלבי המחלה: בדרך כלל אנשים בעלי מודעות גבוהה לאבחון הסרטן מגיעים בשלב מוקדם יותר. ככל שהזמן חולף, קל יותר לזהות את הגידול אך הסיכון גובר. הגידול מתחיל בגודל של פחות מסנטימטר ויכול להגיע אפילו לגדלים מרשימים.

הטיפול בסרטן בחלל הפה נחלק לשניים: ניתוח להסרת הגידול (זהו בדרך-כלל הטיפול הראשוני) והקרנות (בדרך-כלל כטיפול משלים). משך השיקום של החולה נע ממספר שבועות עד מספר חודשים. בדרך כלל הטיפול הוא כירורגי, כריתה חלקית או מלאה של הלשון, האיבר בו מתגלים רוב הגידולים הסרטניים בחלל הפה. במידה והכריתה לא הייתה מלאה והגיעה עד למחצית הלשון, החולה חוזר לתפקוד מלא לאחר הניתוח. היום קיימת האפשרות לבצע שחזור הלשון, על ידי לקיחתה של רקמה מהאמה וחיבורה לאזור שנכרת (מתלה חופשי). זו אפשרות שהתפתחה ב-15 השנים האחרונות. טיפול נוסף הוא, כאמור, הקרנות אל התאים הסרטניים, טיפול הניתן לחולים בשלב מתקדם של המחלה. כמה מתופעות הלוואי של ההקרנות הן יובש בפה ועששת שיניים מוגברת. טיפולי שיניים מסובכים לאחר טיפול קרינתי עלולים לגרום לזיהום עד הרס עצם הלסת.

השפעת אורח החיים

כמו במחלות סרטן באיברים אחרים, גם במקרה זה יש לגילוי המוקדם השפעה ניכרת על סיכויי ההחלמה. ככל ששלב המחלה מתקדם יותר, סיכויי ההחלמה יורדים. בשלב הראשון, הסיכוי להירפא הוא מעל ל-80%-90% והוא יורד מתחת ל-50% בשלב מתקדם של המחלה. ישנם חולים שהחלימו וממשיכים באורח החיים שגרם להם לחלות מלכתחילה. אלו עלולים לפתח סרטן שני במקום אחר. כ-10%-20% מהחולים מפתחים גידול שניוני נוסף, והסיכוי גבוה יותר בחולים שממשיכים לעשן.

ההבדל העיקרי בין טיפול בסרטן הפה לטיפול בגידול סרטני באיברים אחרים הוא בהשלכות אפשריות על המראה החיצוני של החולה. בניגוד לאיברים פנימיים, בסרטן הפה ההתערבות הכירורגית היא גלויה לעין. אם מנתחים את הלסת, זה משהו שקשה לכסות. לעתים הניתוח גורם לעיוות בפנים ואז חשוב להכין את החולה לשינוי במראה החיצוני שלו. מנקודת המבט של הרופא המנתח, בצוואר ובראש עוברים מבנים וחשובים המובילים דם למוח, המבנה האנטומי מורכב ולכן הכירורגיה קשה יותר.

הקשיים לאחר הטיפול

מי מאיתנו לא סבל פעם מפצעון בלשון? באופן דומה, חולים בסרטן הפה סובלים מפצע או גוש בחלל הפה ולכן נגרמים להם קשיים וכאבים בלעיסה. כמו כן, לאחר הטיפול האונקולוגי, ייתכן שהחולה יסבול מבעיה תפקודית כגון קשיים בלעיסה, קושי בדיבור או בעיבוד המזון בפה, וכדי להתגבר על הקשיים, הוא יזדקק להדרכה כיצד ליצור התנהגות שתפצה על הבעיות. הרופאים מצידם לא תמיד מאתרים כי יש צורך בסיוע שיקומי. קלינאי התקשורת עוזרים להתגבר על התוצאות של הטיפול בפה ובגרון. לדוגמא, בקרב חולים המתלוננים על בעיות בליעה ויובש בפה, יש אפשרות לבצע התאמות של מרקמי מזון וצורות הכנה של המזון כדי להקל על הבליעה. ייתכן כי בתקופה הראשונה לאחר הניתוח יתעורר צורך בהזנה חלופי, אולם, בדרך כלל מדובר בתקופה קצרה בלבד. כמו כן, לאחר ניתוח של הסרת חלק מהלשון, החולים לא מסוגלים ללעוס, זאת מפני שפעולת הלעיסה קשורה גם בגמישות הלשון ולא רק בפעולת השיניים. רפלקס הבליעה לא נפגע, אולם קשה להפעיל אותו עקב הפגיעה בלשון, לשם כך קיימות טכניקות הדרכה במטרה לסייע לחולה לחזור ולהפעיל את רפלקס הבליעה.

קושי בתקשורת המילולית ויצירת מילים צפוי אחר כריתות לשון ובמיוחד אחר כריתות נרחבות, אך בדרך-כלל, אפילו במקרים קיצוניים של כריתת לשון מלאה, ניתן לשקם את הדיבור באופן חלקי או כמעט מלא.

תופעה נוספת העלולה להתרחש בעקבות טיפול בסרטן הפה קשורה בחשש להתרבות פטרייה (קנדידה) בפה. הקנדידה נמצאת גם אצל אנשים בריאים, אולם בקרב חולי סרטן הפה, לעתים בגלל הטיפול הקרינתי והירידה בתנגודת הגוף, היא עלולה להתרבות באופן מופרז וליצור תחושה של יובש ופגיעה בחוש הטעם. יש להיות מודע לתופעה ותוצאותיה כדי לאבחנה ולטפל בה בקלות יחסית.

פורסם באתר "Doctors".

הטיפול בחולי סרטן בלוטת המגן מוצלח ולכן הגידול נחשב ל"ידידותי" יחסית. על התמודדות עם גוש בצוואר.

בלוטת המגן ממוקמת בתחתית הצוואר ומורכבת משתי אונות המחוברות ביניהן על-ידי גשר של רקמה בלוטית, המצוי קדמית לקנה ומתחת לגרון. בחלקה האחורי של בלוטת המגן מצויות בלוטות יותרת המגן, האחראיות על משק הסידן (קלציום) בגוף. בסמוך להן עובר 'העצב החוזר' האחראי על תנועתיות מיתר הקול באותו הצד. בלוטת המגן מפרישה את הורמון המגן טירוקסין האחראי על חילוף החומרים ומשק האנרגיה של כלל התאים בגוף.

גידולי בלוטת המגן נחלקים לממאירים ושפירים. בקרב נשים צעירות גידולים אלו שכיחים ורובם שפירים. לעומת זאת בגברים מבוגרים, גידולי בלוטת המגן פחות שכיחים ושיעור הגידולים הממאירים בקרב קבוצה זו גבוה יותר. בקרב ילדים גידולים אלו נדירים יחסית.

הישרדות

מקור גידול ממאיר של בלוטת המגן הינו בתאי בלוטת המגן. סוג זה של סרטן הינו שכיח ומדי שנה מתגלים בארץ כ-800 חולים חדשים. בדרך-כלל הוא מתגלה כגוש לא רגיש בצוואר אמצעי תחתון באזור בו ממוקמת בלוטת המגן. ישנם מספר סוגים של סרטן בלוטת המגן – השכיח ביותר הוא גידול הנקרא קרצינומה פפילרית. גידול ממאיר זה מהווה את הרוב המוחלט של גידולי בלוטת המגן (כ-85%), וההישרדות בחיים לאחר טיפול מתאים היא גבוהה ומגיעה לכדי 80%-90%.

גידול של תאי בלוטת המגן (קרצינומה פפילרית) מתבטא כמו גידולי הבלוטה האחרים בגוש במרכז הצוואר התחתון שנע בבליעה ואינו רגיש למגע. לגידול זה נטייה בולטת לשלוח גרורות לצוואר, ואלו מופיעות בשכיחות של 60%-90% מהחולים. למרות זאת, בקבוצת הגיל הצעירה אפילו בנוכחות בלוטות לימפה חיוביות לגידול, ההישרדות דומה לאוכלוסיה הבריאה; כלומר, התפשטות הגידול לבלוטות לימפה בצוואר אינה גורמת בצעירים, ובמיוחד בצעירות, לתמותה מוגברת. באוכלוסיה המבוגרת יותר, ובמיוחד בגברים, הגידול עלול להיות אלים יותר וכמו כן נוכחות גרורות לצוואר בגיל זה משפיע לרעה על ההישרדות מהמחלה.

גידול פפילרי

בתכנון הטיפול בסרטן פפילרי יש לקחת בחשבון לא רק את נתוני הגידול כגון גודלו, מיקומו ומידת התפשטותו, אלא גם נתוני החולה כמו מין וגיל. גורמים אחרים המשפיעים על מידת אלימות הגידול הם חשיפה לקרינה כגון זו שניתנה בעבר לחולי גזזת, מחלות נלוות של בלוטת המגן ודרגת האלימות של הגידולים עצמם. הטיפול הבסיסי בגידול פפילרי של בלוטת המגן הוא כריתה שלמה של הבלוטה. כריתה זו לא רק שמסירה את הגידול שבעטיו בוצע הניתוח, אלא גם גידולים אחרים קטנים יותר שלעיתים מלווים את הגידול העיקרי.

כריתה מלאה של בלוטת המגן מאפשרת גם מתן יוד רדיואקטיבי. היוד הרדיואקטיבי נקלט על-ידי גרורות של הסרטן הראשוני (במידה וקיימות) ויגרום לחיסולן. לאחר כריתת הבלוטה ישנם אמצעי מעקב רגישים שעל פיהם ניתן לחשוד בחזרת המחלה. מסיבות אלו נחשבת כריתה מלאה של הבלוטה לטיפול הבחירה; אולם בניגוד לדעה זו הוכח במרכזים מובילים בעולם, שבקבוצת חולים מסוימת (כגון נשים צעירות עם גידולים קטנים ולא אגרסיביים) ניתן להסתפק בכריתה אונה אחת בלבד, אך מדובר במיעוט מהחולים.

ניתוח כריתת בלוטת המגן

הניתוח מבוצע בהרדמה כללית בחדר ניתוח. הוא מתבצע דרך חתך צווארי בגודל המותאם לגודלו של הגידול; ברוב המקרים ניתן להסתפק בחתך קטן בגודל כ-4-5 ס"מ המתוכנן בתוך קפל עורי, כך שהצלקת הניתוחית כמעט תהיה בלתי נראית. דרך חתך זה נכרתת תחילה האונה המכילה את הגידול החשוד, והיא נשלחת לבדיקה פתולוגית מהירה (בזמן הניתוח) האורכת כ-15 דקות. אם התשובה הפתולוגית תהיה חיובית לגידול, אזי לפי הפרמטרים שהוזכרו קודם לכן יש להמשיך בכריתת האונה הנוספת של הבלוטה. באם התשובה הפתולוגית אינה מוחלטת וברורה, יש לסיים את הניתוח ולהסתפק בכריתת אונה זו בלבד. סיבוכי הניתוח הינם בהתאם לגודל הכריתה. בכריתת אונה אחת הסיכון העיקרי הוא פגיעה בעצב החוזר באותו צד. הפגיעה מתבטאת בצרידות ומופיעה בכ-1%-2% מהחולים בלבד.

בכריתה מלאה של בלוטת המגן יש סיכונים נוספים: ראשית, תיתכן פגיעה גם בעצב הנגדי שתתבטא שוב בצרידות. פגיעה בשני העצבים החוזרים נדירה מאוד ועלולה לחייב פיום קנה על מנת לשמור על דרכי האוויר פתוחות. שכיחה יותר היא פגיעה בבלוטות יותרת המגן, וכתוצאה מכך תהיה ירידה ברמת הסידן בדם המצריכה נטילת כדורי סידן. תופעה זו קורית בכ-25% מהחולים ובמרביתם ניתן להפסיק הטיפול בכדורי הסידן אחר זמן קצר. כמו בכל ניתוח אחר בגוף ייתכנו סיבוכים קלים וזמניים, כגון זיהום מקומי או דימום ואלו ניתנים בדרך כלל לטיפול מהיר ויעיל.

כריתה או יוד?

הטיפול בצוואר בחולים עם סרטן בלוטת המגן מותנה בקיומה של מחלה גרורתית מוכחת בבלוטות הלימפה או בקיומם של גורמים פרוגנוסטים גרועים. הניתוח היחידי המקובל בימינו לחולה עם גרורות לצוואר הוא כריתה של בלוטות הלימפה בצוואר. בניתוח נכרתות כל אותן בלוטות שהן בסיכון גבוה לנוכחות גרורות ולא רק אלו שנראות מעורבות. כריתה של בלוטות לימפה בצוואר מקטינה את שיעור הישנות הגידול בצוואר, וקרוב לוודאי מעלה את שיעור ההישרדות בקבוצת החולים/ות שבסיכון גבוה. בחולים ללא עדות להתפשטות תאי גידול לבלוטות לימפה לא מקובל כיום לבצע כריתה מונעת של בלוטות הלימפה בצוואר למעט במקרים של גידול אגרסיבי ובעיקר בגברים מבוגרים.

הטיפול ביוד רדיואקטיבי נועד לחסל שאריות של בלוטת המגן כמו גם גרורות ממקור בלוטה זו. היוד הרדיואקטיבי ניתן דרך הפה ומפונה דרך נוזלי הגוף (בעיקר דרך השתן) תוך מספר ימים. הטיפול מחייב הכנה מיוחדת, ובימים הראשונים שלאחר הטיפול יש לנקוט אמצעי זהירות. בעבר היה נהוג לאשפז את המטופלים בחדר בידוד בבית החולים למשך מספר ימים. כיום מקובלת יותר שהות במסגרת ביתית, תוך שמירה על עקרונות בטיחות קרינה בסיסיים. לאחר כריתה חלקית של הבלוטה (דהיינו כריתת אונה אחת בלבד), המעקב מתבצע על-ידי בדיקה פיזיקלית וביצוע אולטרה סאונד של הצוואר. לאחר כריתה מלאה וטיפול ביוד המעקב מתבסס גם על בדיקות דם ומיפוי יוד. בעבר בוצע מיפוי יוד אחת לשנה, אך כיום מסתפקים במספר מצומצם של מיפויים.

הטיפול בחולי סרטן בלוטת המגן מסוג קרצינומה פפילרית הוא מוצלח ולכן הגידול נחשב ל"ידידותי". בקבוצת החולות הצעירות, בהן הגידול שכיח יותר, אחוז ההבראה מהמחלה מתקרב לכדי 95%. הסיכון לתמותה נדיר וקורה בעיקר במבוגרים יותר עם גידולים אלימים. בגידולים אלו יש לטפל באמצעות ניתוח רדיקלי (הכולל גם כריתת בלוטות למפה בצוואר), טיפול ביוד רדיואקטיבי במנה גבוהה והקפדה על מעקב רפואי נכון ותכוף.