Author Archives: aramuser

פורסם בעיתון "הארץ".

קשר חדש מתחיל להתגלות בין סוכרת מסוג  2 להתפתחות סוגי סרטן שונים, ובהם גידול בבלוטת התריס.

הקשר בין סוכרת מסוג 2 לבין סרטן ידוע והוכח בגידולים כגון במעי, לבלב, ערמונית ושד. אך לאחרונה מתחיל להתגלות קשר שכזה בין סוכרת לסוגי סרטן נוספים, ובהם סרטן בלוטת התריס (התירואיד), ושכיחותן של כל אחת מן המחלות הללו עולה עם השנים.

סוכרת מסוג 2 נגרמת מתגובה מופחתת לאינסולין (תנגודת לאינסולין)- ההורמון שתפקידו להכניס את הסוכר (גלוקוז) לתאים ולאזן את רמתו בדם. סרטן בלוטת התריס מתבטא בגידול שמופיע בבלוטה זו, הממוקמת בקדמת קנה הנשימה במרכז הצוואר התחתון. בין השאר תפקידה לייצר את ההורמון תירוקסין אשר משפיע על קצב המטבוליזם בגוף ועל קצב הגדילה והתפקוד של מערכות רבות.

באחד המחקרים האחרונים שבחנו את הקשר בין סוכרת לסרטן בלוטת התריס, שפורסם בתחילת השנה בכתב העת Head Neck, השתתפו 1,272 נשים מקוריאה- 735 עם גידול בבלוטת התריס (מסוג קרצינומה פפילרית, שנחשב נפוץ ולא ארגסיבי) ו537 ללא. בשתי הקבוצות נבדקה רמת הגלוקוז ורמת האינסולין בדם (כמדד לתנגודת לו). נמצא קשר מובהק בין רמה גבוהה של אינסולין וגלוקוז בדם לבין שכיחות הסרטן.
בנוסף, ככל שרמות הגלוקוז והאינסולין היו גבוהות יותר, כך עלה הסיכון לקיומם של כמה מוקדי גידול בבלוטה ולדירוג גבוה יותר של המחלה. עוד נמצא כי קיים קשר ישיר בין השמנת יתר של הנשים לגידול בבלוטת התריס.

ישנם כמה מנגנונים פיזיולוגיים שעשויים להסביר את הקשר בין סוכרת לסרטן, והשמנת יתר הוא בעיקרי שבהם.
ראשית, אינסולין הוא חומר מדכא תיאבון (מפעיל את מרכזי השובע במוח) ולכן תגובה פחותה אליו מפחיתה גם את דיכוי התיאבון ומכאן הנטייה לאכל יותר ולהשמין. בנוסף, כאשר קיים עודף משקל יש לרוב גם עודף שומן ששוקע בשרירים ובכבד וגורם לכך שהתאים בהם יחושו פחות את האינסולין, וכך מוחמרת אצל החולים הסוכרתיים התנגודת לאינסולין. וכך, סוכרת קשורה קשר הדוק בהשמנה- ואין זה מפתיע כי 90 % מהחולים לוקים בה. והשמנה נחשבת כשלעצמה לאחד הגורמים לממאירויות רבות. זאת  מכיוון שהיא תורמת לדלקת כרונית בגוף (תאי השומן מפרישים ציטוקינים, חומרים מעודדי דלקת), ודלקת זו מקדמת פעילות אונקולוגית (פרו סרטנית- מאיצה התחלקות של תאים).

בנוסף, בסוכרת כאמור הגוף עמיד לאינסולין וכך נוצר עודף שלו בדם. הורמון זה דומה מאוד במבנהו להורמון פקטור גדילה דמוי אינסולין (Insulin like growth factor IGF-1)- שידוע כנוטה להגביר חלוקת תאים ולמנוע מוות של תאים סרטניים, וכך מעלה את הסיכון לסרטן. לשני ההורמונים יש גם קולטנים משותפים, ובגלל הדמיון ביניהם- כאשר רמת האינסולין גבוהה, הגוף מתבלבל ומעורר את הקולטנים של ה IGF-1 לפעולה ובכך למעשה גובר קצב חלוקת התאים. גם רמה גבוהה של גלוקוז בדם עלולה בעצמה לתרום לחלוקת תאים מוגברת וחסרת בקרה שמובילה לסרטן במנגנון שטיבו עדיין אינו ידוע דיו.
כיוון שגלוקוז הוא התרכובת המרכזית המשמשת בתהליך הפקת האנרגיה של תאי הגוף וחלוקתם- ייתכן כי עודף שלו עלול לגרום לחלוקה תאית לא מבוקרת וכך להוביל לסרטן.

אף אל פי שהוכח כי קיים קשר בין סוכרת מסוג 2 לסרטן, במקרה של סרטן בלוטת התריס נדרשים מחקרים נוספים. ככל הנראה עדיין מעט מאוד ידוע על האופן שבו הסוכרת משפיעה על הסיכון להתפתחות גידולים ספציפיים. בכל אופן, על אנשי הרפואה להיות עם יד על הדופק ולנסות לבחון מי מבין חולי הסוכרת נמצא בסיכון מוגבר ללקות בהם.

פורסם באתר "Mako"

נועם, אבא של יולי: "בעוד כמה שנים כבר לא יהיה דבר כזה חירשות"
הסרט הדוקומנטרי "לשמוע בפעם הראשונה" ששודר הערב בקשת עוקב אחר סיפורה של יולי דן, תינוקת שנולדה חירשת, ובאמצעות ניתוח שתל השבלול קיבלה הזדמנות להתפתחות תקינה. שישה חודשים אחרי שגילו שהניתוח הצליח, הוריה של יולי מספרים על התהליך הבלתי רגיל שהם ממשיכים לעבור ביחד איתה: "זה לא שמשתילים את המכשיר ובום מתחילים לשמוע, יש המון עבודה"

"עוד עוד עוד עוד!" נשמע לו קול קטן ברקע כשנועם, אביה של יולי, מרים את הטלפון. "יולי מקשקשת הרבה", מספרת אמה, טלי, ואפשר כמעט לשמוע את החיוך שלה מבעד לשפופרת כשהיא מוסיפה, "אפשר לשמוע מילים ראשונות כבר. אני שמחה להגיד שהיא נמצאת באותו שלב התפתחותי של ילדים שומעים. מהקצת שיש לנו להשוות לבן הגדול שלנו, היא מדברת יותר ממנו כשהיה בגיל הזה". רק לפני 11 חודשים גילו הוריה של יולי שבתם נולדה חירשת, והיום, בזכות ניתוח שתל השבלול, הדברים נראים אחרת.

"יולי מתחנכת בגן רגיל בקיבוץ", מספר נועם, "ופעם בשבוע נוסעת לקלינאית תקשורת שעובדת איתה ואיתנו – עם טלי בעיקר ואיתי גם – ונותנת לנו שיעורי בית. זה לא שמשתילים את המכשיר ובום, מתחילים לשמוע. מה שקורה לבני גילה השומעים בגיל הזה קורה גם לה, אבל אצלם זה באופן טבעי ואצלה זה הרבה עבודה. צריך להבין שכשילד נולד חירש או לקוי שמיעה באופן כזה, נפגע גם איבר השמיעה במוח, אז זה כמו שריר מנוון שצריך להתחיל לאמן אותו. צריך להתאמן כדי לשפר את השמיעה, וזה מצריך המון עקביות ואורך רוח".

הסיפור של יולי והוריה תועד בסרט "לשמוע בפעם הראשונה" ששודר הערב בקשת, כך שלצד תהליך רפואי מסובך שעברו עם בתם, נכנסו לחייהם של טלי ונועם גם המצלמות. "האמת שבכנות, בניתוח זה דווקא מאד הקל עלינו", מודה נועם, "כי היו שם אנשים אובייקטיבים שלא באו לצייר תמונה ורודה, והם כל הזמן נכנסו ויצאו מהחדר ניתוח, אז היתה לנו אפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות. ככה ידענו בדיוק מה השלבים של ההליך הניתוחי ומתי מתבצע כל דבר. זה עזר, כי הניתוח היה אמור להיות שלוש שעות והתארך לחמש. כל דקה מעבר לשלוש שעות מכניסה חרדה שמשהו בטוח הסתבך, ורק מחכים לדעת מה". טלי מוסיפה: "נכון לציין שמאד חששנו מההימצאות של המצלמות והצוות. אבל עד שהגענו לניתוח הם כבר הפכו לסוג של חברים שלנו, והיוו נקודת תמיכה".

"אנחנו האנשים הכי פשוטים שפגשת בחיים שלך", אומר נועם, "מקיבוץ בצפון, אי שם, רחוק מכל הסצינה. אנחנו לא רוצים את החשיפה, היא לא מעניינת אותנו. רק הטוקבקים שקראנו ביממה האחרונוה הבהירו לנו עד כמה לא רצינו את החשיפה הזאת. תגובות של אנשים שלא מכירים אותנו ואת הסיפור שלנו, וגם לא ראו את הסרט – רק דקה ממנו שלא בהכרח מייצגת את מה שהיה. אבל חשוב לנו שהחברה תכיר מה זה חרשות. גם אנחנו וגם הצוות הרפואי שליווה אותנו מאמינים שבעוד כמה שנים כל העניין של חירשות יילך וייעלם מהעולם בזכות המכשיר הזה, שפשוט מאפשר לחירשים לשמוע. יש פריצת דרך כרגע בתחום הזה". לרובנו זה נשמע פנטסטי, אבל מסתבר שלא כולם שמחים מהעניין: "קהילת החירשים לא מוכנה לשמוע על הניתוח הזה", מציינת טלי, "יש הורים חירשים לילדים חירשים שלא רוצים להשתיל אותם כי הם לא רואים משהו פגום. הם רואים את עצמם כקהילה".

"אני בתור אישה שזה היה הריון שני שלה לא ידעתי מה זה CMV", מדגישה טלי, "וחשוב שנשים יידעו על זה. גם אם זה קורה רק לאחוז ממש קטן מהאוכלוסיה". אז איך זה שטלי ונועם לא ידעו? "בפריפריה, בהשוואה למרכז, פחות עושים את הבדיקות האלה", מספר נועם, "במרכז כמעט כל רופא נשים ממליץ לערוך את הבדיקה הזאת, בדיקה פשוטה שבודקת אם האישה נחשפה בעבר ל-CMV. אם היא לא נחשפה אז היא בסיכון, אבל אם כבר נחשפה אז הסיכוי ממש אפסי".

"אם היו עושים לי את הבדיקה ורואים שאני בסיכון, הייתי מקבלת הנחיות איך למנוע הדבקה", טלי מסבירה, "וגם היו בודקים תוך כדי ההריון כדי לגלות אם נדבקתי או לא. צריך לדעת לבקש את הבדיקה הזאת, לדעת שזה קיים. חשוב להעלות את המודעות לזה, וזה גם הערך המוסף של הסרט. מאוד לא רציתי את החשיפה הזאת מראש, כמו שגם נועם אמר, כי זה לתת להמון אנשים להיכנס לנו לבטן הרכה. אבל זה משהו שבחרנו לעשות בשביל יולי". נועם מסכים: "הבמאית גרמה לי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי. השבעתי אותה, 'אל תהרסי לי פאסון של 34 שנה ב-50 דקות'. אבל אין, זה הבטן הכי רכה. אי אפשר להסביר מה זה ילדים עד שיש לך. אמרו לי את זה המון פעמים וזלזלתי, ובסוף כשהמשפט הזה פוגש אותך במקום הכי אישי שלך אתה מבין עד כמה הוא נכון".

גם לטלי קשה להיזכר: "אני חוזרת רגע אחורה לבדיקה הזאת, תינוקת בת עשרה ימים שהיא יפה ומתוקה וכל המילים היפות האלה שאומרים על תינוקות, שהן נכונות – אבל כוללניות ולא אישיות. מה שלי היה מאוד קשה זה שידענו להגיד עליה שהיא חירשת, אבל לא ידעו להגיד עליה שום דבר אחר. לא שיש לה חוש הומור, לא שהיא מלאת שמחת חיים. והיה חוסר ודאות מטורף. בגיל עשרה ימים עוד אי אפשר לדעת הרבה מבחינת התפתחות. ידענו שה-CMV פגע לה בשמיעה, אבל לא ידענו מה עוד נפגע. למזלנו היא מתפתחת מצויין. אבל אז ידענו להגיד עליה רק משהו אחד מאוד ברור".

פורסם באתר "קטיפה לבית".

הראה לי את מיתרי הקול שלך ואומר לך מה עיסוקך. ד"ר יונתן להב, מומחה בכיר לכירורגיה של מיתרי הקול, הפרעות נשימה ובליעה, מדווח על תופעה של צרידות קשה אצל בחורי ישיבה,
מסביר מה הגורמים לה ומעניק לנו המלצות למניעה ולטיפול.

צרידות, מעניין לגלות, אינה נחלתן של מורות וגננות בלבד. תלמידי ישיבה רבים, מספר ד"ר יונתן להב, מומחה לניתוחי גרון ומיתרי הקול, לוקים בצרידות קשה ביותר, בשל סגנון הלימוד והדיבור שלהם- תופעה שניתן למנועה באמצעות הקפדה על כללי מניעה פשוטים. עישון, אגב, הוא אחד ממחוללי הנזק המובילים למיתרי הקול.

הקול אומר הכל. המוטו של ד"ר להב הוא: הראה לי את מיתרי הקול שלך- ואומר לך מה עיסוקך. ד"ר יונתן להב, מומחה לרפואת א.א.ג ומנהל השירות למחלות מיתרי הקול, הפרעות נשימה ובליעה במרכז רפואי "קפלן" ובמרכז א.ר.ם לרפואת א.א.ג, ניתוחי ראש צוואר, נוירוכירורגיה, פה ולסת ב"אסותא", מסוגל "לקרוא" את המיתרים- ולזהות את האדם על פי אופיו, המקצוע שלו ואפילו הרגלי העישון שלו… כל קבוצה מאופיינת בהתאם לנזקים שנצפים במיתרי הקול שלה- מורות וגננות, אנשי שיווק, צוותי ניהול. כאשר מיתרי הקול מתפקדים, לא מבחינים בהם. אבל כשמופיעה בעיה בקול- היא עלולה לפגוע קשה בתפקוד ובאיכות החיים.

מעט רקע: מיתרי הקול הם זוג שרירים מצופים בכמה שכבות, הם נמצאים על קנה הנשימה, וממלאים תפקידים מגוונים שהדיבור הוא רק אחד מהם. נזק למיתרים נגרם כתוצאה משימוש יתר. זה לא שאנחנו מדברים יותר מדי, אלא שעושים זאת בצורה לא נכונה, בכמות מוגזמת או בצורה מופרזת.

המיתרים מאוד עמידים: הם נפתחים ונסגרים מאות פעמים במהלך משפט בודד, עשרות אלפי פעמים בכל שיחה. אם נדבר יותר מדי, חזק מדי, מהר ובצורה מאומצת, עלולים להיגרם קרעים ודימומים על מיתרי הקול, יבלות, פוליפים, ציסטות, בצקות ודלקות כרוניות. הכל אינדיבידואלי, כמובן- יש מורה שמלמדת 40 שנה ללא בעיה, ואחרת תצטרד כעבור מספר חודשי עבודה. הנזקים למיתרים מתבטאים בצרידות, עייפות בדיבור, כאבים, קושי בנשימה ואף אובדן של הקול.

לא מעט בחורי ישיבה, נוטים לפתח פוליפים על מיתרי הקול, בשל עיסוקם הייחודי. ד"ר להב: "מדובר בגברים צעירים, עם הרבה מאוד מוטיבציה, רצון ללמוד מהבוקר עד הערב, במקרים רבים ללא גבולות מוגדרים. הם לומדים בחברותא בקול רם, במקום רועש ( היכל הישיבה…), וככל שמתלהבים יותר- נהנים יותר מהלימוד ומתלהבים עוד יותר. זה נפלא, אך הם אינם מודעים עד כמה הם מאמצים את הקול. נוסיף לכך את העובדה שלרוב הם אינם ישנים מספיק, ולפעמים מעשנים או נחשפים לעישון פאסיבי- עישון עושה נזק בל יתואר למיתרי הקול. בחורי ישיבה בני 20 פלוס, מגיעים אליי עם צרידות קשה מרוד, ואני מאבחן פוליפים ענקיים על מיתרי הקול, קרעים ודלקות, זו תמונה שמאוד מאפיינת את הקבוצה הזאת. התופעה הזאת שכיחה גם אצל תלמידים וגם אצל המורים בישיבה, שמאופיינת בסגנון הוראה מיוחד שמשלב לימוד ודיבור בקול רם ומתלהב".

מורות וגננות, לעומת זאת, הן קבוצה שונה שמאופיינת יותר בדיבור ממושך לאורך שנים. "זו אוכלוסייה שנמצאת בחזית מבחינת מיתרי הקול, הן מלמדות במשך שעות, יום יום, במשך שנים, מה שגורם לשחיקה קולית בלתי פוסקת, ובנוסף תקופות של מאמץ יתר כמו ערבי חגים, סופי שנה ופרויקטים שבהם נדרשים לאמץ את הקול. ככל שיורדים בגיל, המאמץ גדול יותר- תפקידן של גננות ומורות בכיתה א'      יותר תיאטרלי, מאופיים בהתפרצויות של קול עם    הוצאת הרבה מאוד אנרגיה. המורה מדברת כל היום ובסוף יום היא מגיעה הביתה והגרון שלה "גמור". מורות סובלות יותר מבעיה של יבלות על מיתרי הקול".

איך שומרים על מיתרי הקול? כדי למנוע נזקים למיתרים

"חשובה בראש ובראשונה המודעות. יש לגלות ערנות לסימני אזהרה ולא להתעלם מעייפות בדיבור או צרידות שנמשכת ולא משתפרת". ד"ר להב ממליץ: "להיכנס למשטר של צמצום- להוריד את הטון, לדבר יותר בשקט ולהפחית את כמות הדיבור. בנוסף, להרבות בשתיית מים, להקפיד על ארוחות מסודרות (למניעת חומציות שעולה מהקיבה). אם אין שיפור כעבור מספר שבועות- יש לפנות למומחה א.א.ג, רצוי למומחה למיתרי הקול שבמרפאתו ציוד מתאים. הגישה השמרנית היא כאמור, להוריד הילוך. במידה ואין הטבה, או שאובחנו ממצאים כמו ציסטה, פוליפ או קרע שלא יסתדרו מעצמם, נדרש ניתוח המבוצע במכשור מאוד עדין, ללא חתך חיצוני. חשוב לטפל במועד על מנת למנוע פגיעה קבועה בקול!".

פורסם באתר "Ynet"

ככל שאנו מתבגרים עולה הסיכון לירידה ברמת השמיעה. מחקר חדש הוכיח כי שתל שבלול בגיל מבוגר יעיל בדומה להליך בגיל צעיר וזאת למרות החשש מסיבוכים. פרופ' מיכל לונץ על המחקר והשלכותיו.

תוצאותיו של מחקר ישראלי שפורסם לאחרונה חשף כי למרות החששות שלוו את השתלת שתל השבלול אצל מבוגרים והתפיסה לפיה השתלה זו יעילה פחות ומלווה בסיבוכים, יעילות השתל בקרב מבוגרים בני 60 ומעלה דומה להשתלות בקרב צעירים וללא סיבוכים שונים. יתרה מכך, אצל מבוגרים נשתמרו במשך השנים התוצאות הטובות ובמקרים מסוימים נצפה שיפור במשך הזמן.

מבוגרים רבים סובלים מליקוי שמיעה

מחקרים אפידמיולוגיים מראים כי עד כשני שלישים מהאוכלוסייה בגילאים 75 ומעלה סובלת מליקוי שמיעה תחושתי, וכ- 25-40%  מגילאי 65 ומעלה. ליקוי שמיעה זה קשור בהאצה של ירידה קוגניטיבית, האצת תהליך ההזדקנות והופעת שיטיון (דמנציה). ככול שעולה הגיל, עולה הסיכון לירידה בספי השמיעה, חדות השמיעה והיכולת העיבוד וסינון המידע וזיכרון השמיעה. כתוצאה משינויים אלה נפגעת היכולת להבין דיבור. במיוחד כאשר קיים צורך להבדיל בין דיבור לבין רעש רקע מתחרה. למרות עובדות אלה ולעתים אפילו בגללן, מיעטו להציע למבוגרים הסובלים מליקוי שמיעה חמור, השתלת שתל שבלול.

מי הוא: השבלול

שתל שבלול, קוכליארי הוא אביזר אלקטרוני מושתל המאפשר שיקום שמיעה בחולים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי חמור עד עמוק. בשונה ממכשיר שמיעה שמגביר את המידע בשמיעה, שתל השבלול עוקף את החלקים הפגועים באוזן הפנימית ומגרה ישירות את עצב השמיעה. זהו הפתרון המיטבי כיום לאנשים הסובלים מליקוי שמיעה תחושתי עצבי.
עד כה היה חשש כי אצל זקנים, השתלת שתל עלולה להיות פחות יעילה ולהוביל לסיבוכים נוספים (היה חשש מפני החמרה בהפרעות שיווי משקל ויציבה השכיחות בגילאים אלה). אולם, מחקר ישראלי חדש הראה כי יעילות השתל בקרב זקנים דומה ליעילות בקרב צעירים וללא שיעור סיבוכים שונה.

המחקר החדש: השבלול יעיל כמו אצל צעירים

המחקר בדק את כל החולים בגילאים 60 ומעלה שעברו השתלת שתל שבלול (טווח גילאים 61-80) ב-11 השנים האחרונות. והראה שתוצאות מבחני תפיסת הדיבור היו טובות באופן משמעותי מאשר אלו שהיו לפני ההשתלה. כמו כן, לא נמצא מתאם בין הגיל בעת ההשתלה לבין תוצאות מבחני תפיסת הדיבור (כלומר הגיל לא השפיע), כשמושתלים מעל לגיל 70 השיגו תוצאות הבנת דיבור דומות למושתלים מתחת לגיל 70.
מבחינת תופעות הלוואי, תסמינים של סחרחורת הופיעו לזמן קצר בחמישה מטופלים. כל המטופלים טופלו והתסמינים חלפו תוך עד חודשיים ממועד ההשתלה. כך גם, כל תסמין אחר שהופיע.
המטופלים נבדקו להערכת שינויים באיכות החיים והתוצאות הראו שיפור בכל תחומי איכות החיים לאחר ההשתלה, כאשר השיפור הניכר ביותר היה בסולם הבריאות הכללית. אצל מבוגרים נשמרו התוצאות הטובות לאורך שנים ובמקרים מסויימים אף השתפרו.
מרבית המושתלים במחקר היו בעלי שארית שמיעה משמעותית במועד ההשתלה שלא נעלמה לגמרי. עובדה זו תומכת בהערכה כי הירידה הניכרת ביכולת הבנת הדיבור מעבר לסף שמיעה נתון, האופיינית לקשישים, מביאה להרחבת הקריטריונים להשתלת שתל שבלול בקבוצת גיל זו. כלומר, טיפול באמצעות השתלת שתל שבלול יכולה לתרום גם במצב שבו סף השמיעה עדיין קיים.

 ההשתלה המוצלחת שיפרה את איכות החיים

תוצאות המחקר הנוכחי מפחיתות את מרבית החששות בנוגע להשתלת שתל שבלול במבוגרים. לא נצפו סיבוכים משמעותיים אחרי ניתוח, והפרעות בשיווי המשקל לאחר ההשתלה לא היו שכיחות או חמורות כפי שניתן היה לצפות. כמו כן, למרות תקופה ארוכה של לקות שמיעה משמעותית בקרב קבוצת המחקר, תוצאות מבחני הבנת הדיבור בשקט ובתנאי רעש רקע השתפרו משמעותית לאחר השתלת שתל השבלול.
מרבית המושתלים הקשישים הצליחו להשיג יכולת שימוש בטלפון, החשובה לתקשורת היומיומית. בנוסף, השיפור ביכולת הבנת הדיבור בתנאי רעש רקע לאחר ההשתלה הביא לשיפור בתפיסה העצמית של איכות החיים של המושתלים.

פורסם באתר "Doctors".

הפתרון הטוב ביותר לשיניים חסרות הוא השתלות שיניים, הנחשבות יעילות, עמידות וקלות לביצוע – בזכות טכנולוגיות מתקדמות וחומרים איכותיים.

השתלת שיניים היא הליך רפואי הנותן מענה למצב בו יש שיניים חסרות, כחלק משיקום הפה ושחזור שיניים חסרות. אנשים מאבדים שיניים בשל סיבות מגוונות – עששת, מחלות פריודנטליות (מחלות חניכיים) וחבלות. הטכניקות הקיימות כיום להשתלת שיניים מאפשרות למלא את חללי השיניים החסרות בשתלים דנטליים וכתרי חרסינה, אשר משתלבים בפה ויוצרים מראה של שיניים טבעיות וחיוך מלא.

מהם שתלים דנטליים?

שתלים הם התקנים מטיטניום, אשר ממש מזכירים "דיבל" או בורג – והם מוברגים לעצם הלסת. סביב השתלים, בחלוף תקופת מעבר, נבנית עצם – וכך השתלים, אשר למעשה מחליפים את שורשי השיניים, נשארים קבועים בלסת ומחזיקים את השיניים שמולבשות עליהן. השיניים הן למעשה כתרי חרסינה המולבשים על השתלים הדנטליים.

כיצד מבוצעת השתלת שיניים?

השתלת שיניים כוללת מספר שלבים:

ראשית: בדיקה רגילה על ידי מומחה לכירורגיית פה ולסתות בצירוף צילום פנורמי שמאפשר לנו לאתר את כל הבעיות שקיימות בפה ולהתאים תכנית טיפול מקיפה ואיכותית.

שנית: ביצוע בדיקת סי.טי של השיניים המאפשרת שיקוף הפה ואזורי ההשתלה בתלת מימד.

שלישית: עקירה ו/או ביצוע ההשתלה; הליך ההשתלה עצמו אורך בממוצע שעה וחצי עד שעתיים ללסת שלמה (רבע שעה לשתל בודד). הוא יכול להיעשות בהרדמה מקומית או תחת טשטוש עמוק (למשל במקרים בהם המטופל סובל מחרדה דנטלית) ואז ישנו רופא מרדים המלווה את כל מהלך הטיפול. בעקבות הטשטוש המטופל איננו חש ואיננו זוכר דבר מהנעשה בעת הטיפול. יחד עם זאת, במהלך הטיפול, המטופל מבין הוראות ומשתף פעולה עם הסובבים. לאחר הטיפול, אם הכל עובר בשלום, השתלים נקלטים בפיו של המטופל ומשמשים אותנו כבסיס להלבשת כתרי החרסינה הנראים כשיניים טבעיות.

אילו קשיים עלולים להתעורר בקשר לטיפול ההשתלה?

על כל הקשיים ניתן להתגבר ורובם נדירים. בכל מקרה, לא משנה איזה קושי מתעורר, אם פונים למומחה הנכון, ובמקרה של השתלות, מדובר במומחה לכירורגיית פה ולסת, הוא ימצא את הפתרון המיטבי. לרוב מתעורר צורך בפתרונות במקרים של מחסור בעצם לסת. וכן במקרים של אחרי טיפול ההשתלה שאז ישנו דימום, זיהום או מצב בו השתלים לא נקלטים.

אז מה עושים, במקרה שאין מספיק עצם להשתלה?
השתלים הדנטליים מוברגים לעצם הלסת – וחייבת להיות מספיק עצם כדי להחזיק את השתלים, על מנת שישרדו. אם אין מספיק עצם, למשל עקב אוסטיאופורוזיס, ספיגת עצם וכדומה, אז חייבים למצוא פתרון. במקרים אלה, הפתרון יכול להיות הרמת סינוסים או השתלת עצם לצורך עיבוי הרכס מחוסר השיניים או הגבהתו.

מהי הרמת סינוס?
זהו הליך שיכול להתבצע רק בלסת העליונה – והוא מיושם כאשר חסרה עצם לסת. הסינוסים הם חללים הממוקמים מעל עצם הלסת העליונה ומעל לשורשי השיניים, משני צדי האף. החללים הללו, המלאים באופן רגיל באוויר, ממולאים בחלקם התחתון במסגרת ניתוח הרמת סינוס בחומר עצם.
חומר זה מאפשר לעצם לבנות את עצמה סביב השתל – וכך לגדול; והשתלים מתחזקים ומתקבעים בעצם, באופן שמאפשר את הצלחת התהליך והישרדות השתלים. חשוב לציין כי מומלץ לבצע הליך זה של ניתוח להרמת סינוס, על ידי מומחה בכירורגיית פה ולסת, שהוא בעל הידע הכלים והמיומנויות הנדרשים. זאת על מנת להגיע לתוצאות מיטביות ולמנוע סיבוכים.

מהי השתלת עצם – וכיצד היא שונה מהרמת סינוס?
השתלת עצם מתבצעת בלסת תחתונה ולעתים בלסת עליונה (כשאין אפשרות לבצע הרמת סינוס). להבדיל מהרמת סינוס, שם ממולא חלל הסינוס בחומר דמוי עצם, בהשתלת עצם, מושתלת עצם של ממש, הנלקחת מהמטופל במקרים מסוימים או על ידי שימוש בעצם שנקנית שמקורה באדם.
ניתן לקחת עצם ממספר מקומות בגוף. בחלק מהמקרים, לקיחת העצם והשתלה שלה יכולה להתבצע במרפאת השיניים; ולעתים נדרש שההליך יושלם בחדר ניתוח בבית החולים. לאחר השתלת העצם, מחכים כי העצם תיקלט – ורק אז מבצעים את ההשתלה. גם את הפעולה הזו, של השתלת עצם, מומלץ שיבצע מומחה בכירורגיית פה ולסת.

ומה קורה כאשר גוף המטופל דוחה את השתלים לאחר ההשתלה?
כאשר חולפת תקופת ההחלמה שלאחר השתלת שיניים והמטופל מרגיש כאב באזור ההשתלה, וניכרת שם נפיחות ו/או הפרשה מוגלתית; וכן במקרים בהם השתל זז, נייד ואיננו "יושב" קבוע, יש לחשוד כי הגוף דוחה את השתל.
במקרים אלה, הרופא יבצע בדיקות – ואם יסיק כי כך הם פני הדברים, השתלים יוצאו, המטופל יקבל טיפול מתאים ויחכו שהאזור יחלים. לאחר שיחלפו כל תסמיני דחיית השתל, יתחילו מחדש בהשתלה. במרבית המקרים בפעם השנייה השתלים נקלטים.

מה אורך חייהם של השתלים? כמה זמן הם יחזיקו מעמד?
זו שאלה שאין עליה תשובה, משום שהשתלים בהם נעשה שימוש כיום הם כה יעילים ואיכותיים, עד שלא ניתן להשוות אותם לשתלים בהם נעשה שימוש בעבר. יש מעקב ומחקרים רק לגבי שתלים ישנים; וניתן לראות כי הם שורדים בין עשר לחמש עשרה שנה. השתלים החדשים בוודאות ישרדו הרבה יותר זמן, אבל אי אפשר לנקוב מספר, עד שלא יושלם המעקב אחריהם. כנראה שאת התשובות נדע בעוד עשרים שנה.

לסיכום:
השתלת שיניים היא פתרון מושלם לשיניים חסרות וקיימות כיום שיטות המאפשרות את ביצועה באופן יעיל, המניב תוצאות מצוינות. לעתים דורשת ההשתלה הכנה מוקדמת, בדמות ניתוחים – כגון: הרמת סינוס ו/או השתלת עצם ואת ההליכים האלה חשוב לבצע אצל מומחה בכירורגיית פה ולסת.

פורסם באתר "דוקטורס".

כולנו עשויים להזדקק לבדיקות דימות במהלך חיינו. מתי כדאי לעשות אולטרסאונד? מתי יש לבצע CT? ומתי רצוי לבחור בבדיקת MRI? מבולבלים? המאמר הזה בדיוק בשבילכם.

מי מאתנו לא נזקק במהלך חייו לבדיקת דימות כלשהי: אולטרסאונד, CT או MRI? כמה מאתנו באמת יודעים מה ההבדל בין הבדיקות השונות – ולאיזה מקרים או אבחנות הן נועדו?
למעשה, כל בדיקות הדימות קשורות לתחום הרדיולוגיה – תחום בו מצלמים, בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, את החלקים הבלתי נראים לעין של גוף האדם – והופכים אותם לנראים לעין.

בדרך כלל, את הצילומים מבצע רנטגנאי (שאינו רופא) – ומי שאמון על הפענוח ומתן ה"משמעות" לצילומים הוא רופא רדיולוג. חשוב לציין כי תשובת הפענוח הניתנת למטופל יחד עם הצילום איננה פלט אוטומטי של מחשב, אלא חוות דעת מקצועית של הרדיולוג, המופקת בזכות מיומנות גבוהה.

אמנם, יש כמובן חשיבות רבה לביצוע הצילומים באופן הטוב ביותר על ידי הרנטגנאי (כמו ההבדל בין צלם טוב לצלם גרוע) – אבל קיימת עוד יותר חשיבות לפענוח הנכון של הצילומים. לשם כך, צריך את העיניים, הראש והניסיון של הרדיולוג, שכן קצת כמו בפענוח תצ"א (תצלומי אויר) – בדיקת דימות איננה רק התמונות, אלא המשמעות שלהן.

הרדיולוגיה נחשבת תחום של "רפואת צללים" או "רפואה שקופה", מכיוון שמרבית הנבדקים מופנים לבדיקה מסוימת – ולא לרדיולוג ספציפי; ולמרבית הרדיולוגים אין קליניקה או מטופלים ישירים. ועדיין: יש לתחום זה חשיבות קריטית לאבחון ולטיפול נכון – יש מצבים בהם פענוח מדויק יכול להוות את ההבדל בין חיים ומוות. זו גם הסיבה שכיום יותר רופאים מטפלים מפנים לרדיולוג מסוים, עליו הם סומכים, שיבצע או יפענח את הבדיקות של המטופלים שלהם – באופן המיטבי.

אילו אמצעי דימות עומדים לרשותנו?

אולטרסאונד- בדיקה הנעשית בעזרת גלי קול בעלי תדר גבוה. מדובר בבדיקה זמינה ויעילה, שאינה כרוכה בקרינת רנטגן. למרות היותה בדיקה זולה יחסית, היא עדיין הבדיקה הטובה ביותר להדגמת עוברים, לבירור ראשוני של בעיות בילדים; ובאיברים כגון כיס המרה, אשכים והערכת קשריות בבלוטת התריס, אשר באמצעות הבדיקה ניתן להעריך על פי המראה אם הן חשודות או לא חשודות כממאירות.
מבין כל בדיקות הדימות, זוהי הבדיקה שהינה הכי "תלוית בודק" – כלומר: יש חשיבות קריטית ליד ולעין של מי שמבצע את הבדיקה.
באולטרסאונד, יותר מכל שאר בדיקות הדימות, אם לא מבצעים את הבדיקה באופן נכון, דהיינו אם לא מניחים את המתמר (חיישן) במיקום הנכון, אפשר לפספס ממצאים רבים. בזכות זמינותה הגבוהה והיעדר הקרינה, זוהי בדיקה מצוינת כ"בדיקת קו ראשון" – ובהתאם לממצאים בבדיקה זו, ניתן להחליט על המשך הבירור.

CT (טומוגרפיה ממוחשבת)- מכשיר בעזרתו מפיקים תמונה של פנים הגוף, על ידי קרן רנטגן הנעה סביב החולה מזוויות שונות. האותות המוחזרים למחשב מעובדים ויוצרים את התמונה.
מדובר בבדיקה זמינה ויעילה, כאשר תוך זמן קצר (מספר דקות בדרך כלל), ניתן להדגים למעשה כמעט מקצה הראש עד כפות הרגליים, אבל היא כרוכה בקרינה מייננת (קרינת רנטגן). לכן, יש לצמצם את השימוש בבדיקה – בעיקר באוכלוסיות עם רגישות גבוהה לקרינה, כמו: נשים בהריון, ילדים ומבוגרים צעירים (עד גיל 40).
בדיקת ה-CT נכנסה לשימוש מסחרי בשלהי שנות ה-70' של המאה הקודמת – ועשתה מהפכה באבחון וברפואה בכלל. לא בכדי, הבדיקה נחשבה ל"המצאה הטובה ביותר מאז הלחם הפרוס", שכן בבדיקה זו מתקבלים צילומים בהם רואים את פנים הגוף כמו פרוסות.

MRI תהודה מגנטית- מכשיר לסריקה לא פולשנית, בשיטה המבוססת על שדה מגנטי חזק, כאשר נתוני הסריקה מעובדים לידי תמונות ברורות. בשונה מבדיקת CT, הגוף לא נחשף לקרינה מייננת. בדיקת ה-MRI בדרך כלל אורכת יותר זמן מ-CT (אורך בדיקה הינו לפחות עשרים דקות) -ורגישה יותר לתזוזות הנבדק ולשיתוף הפעולה שלו. כמו כן, לעיתים אנשים עם קוצב לב, משאבות אינסולין ושתלים מסוימים אינם יכולים לבצע את הבדיקה, בגלל השדה המגנטי. גם לאנשים הסובלים מקלסטרופוביה עלולה להיות בדיקה קשה – ולעיתים בלתי אפשרית. ילדים קטנים נזקקים לעיתים להרדמה כללית, על מנת לבצע את הבדיקה ללא תזוזה.
הדעה הרווחת היא שבדיקת MRI, בגלל היותה טכנולוגיה חדשה יותר ויקרה יותר, היא בהכרח טובה יותר ונכונה יותר בכל המצבים – אבל לא כך הוא. אמנם יש מצבים רבים, בהם MRI הינה הבדיקה העדיפה, אבל במקרים רבים אחרים – דווקא בדיקת CT הינה הבדיקה העדיפה.
כך, למשל: CT היא הבדיקה העדיפה במקרה של חבלה קשה, זאת משום שיש חשיבות קריטית למהירות ההדגמה של מערכות גוף רבות (מח, ריאות, עצמות) – על מנת לייצב את הנבדק ולבחון איזה מערכות נפגעו ובאיזו מידה. בדיקת MRI בנבדק לאחר חבלה קשה, לא רק פחות טובה מ-CT לגילוי שברים או "חזה אויר" – היא גם אורכת זמן רב, זמן שעלול להיות קריטי להמשך טיפול.

מצבים נוספים, כגון: אבנים בדרכי השתן, אויר חופשי בחלל הבטן, גוש קטן בריאה, היצרות בכלי דם בלב – הם מצבים ש-CT מדגים בצורה מדויקת ויעילה, בעוד שב-MRI ניתן לפספס אותם.

MRI הינה בדיקה עדיפה באפיון רקמות רכות, למשל: הדגמת רקמת המוח וחוט השדרה או הדגמת הסחוסים, הגידים והשרירים בפגיעות ספורט, לאחר שנשללה בעיה בעצמות (בצילום רגיל או ב-CT). כיום ניתן לבצע גםMRI לעוברים, כאשר האולטרסאונד אינו מספק תשובה חד משמעית.

ואחרי כל זה, איזו בדיקה עדיפה?

מסקירה של בדיקות הדימות השונות, עולה כי יש להתאים את סוג הבדיקה לבעיה הספציפית של הנבדק. למשל: בירור כאבי בטן בבחורה צעירה בת 20 שונה מבירור כאבי בטן בגבר בן 63 עם היסטוריה של סרטן במעי הגס. מרבית הרופאים המפנים יודעים לאיזו בדיקה להפנות ואת היתרונות של בדיקה מסוימת, במצב רפואי מסוים.
אבל אם לא – מרבית הרופאים יתייעצו עם רדיולוג; ובמרבית קופות החולים יש כיום "מרכז דימות", בו נמצאים יועצים רדיולוגים שמטרתם, בין השאר, לעזור לרופא המטפל להפנות את הנבדק המסוים לבדיקה המתאימה ביותר לשאלה האבחנתית העומדת על הפרק.

ד"ר ענת בלנק היא מנהלת יחידת ה-MRI במרכז רפואי ת"א; מומחית בדימות גוף במרכז רפואי א.ר.ם לרפואת א.א.ג בבית חולים אסותא ת"א.

פורסם באתר "Infomed"

לאור העלייה בתחלואה בגידולי בלוטת התריס בישראל, המומחה שניתח את עדי הימלבלוי, אירית רחמים ועוד רבים מציג:
המדריך המקיף ביותר לגידולים בבלוטת התריס, וגם: מדוע הם כבר לא תמיד מוגדרים כ"סרטן"?

השכיחות של גידולי בלוטת התריס עולה בעשורים האחרונים בכל העולם וגם בארץ. בד בבד עולה המודעות למחלה, בייחוד לאור העובדה שחולות מפורסמות, כגון עדי הימלבלוי, אירית רחמים ואורטל גושן נחשפו בתקשורת והתראיינו אודות מחלתן.

סרטן בלוטת התריס נחשב לאחד הגידולים הבודדים שעולים בשכיחותם בעשורים האחרונים, כשרק בישראל מאובחנים מידי שנה כ-800 עד 1000 חולים וחולות חדשים, אך החדשות הטובות הן שסיכויי ההישרדות גבוהים למדיי, בייחוד בקרב הקבוצה שסובלת ממנו יותר מכל – נשים צעירות. יותר מכך, בחינה מחודשת שנעשתה לאחרונה על ידי מומחים, הובילה לכך שאחד הזנים השכיחים ביותר הוגדר מחדש כגידול שאינו סרטני.

כיצד זה ייתכן? למרות שהוא כמעט נטול סימפטומים, ולרוב מתגלה באופן אקראי בבדיקות הדמיה או עקב מישוש של גוש בצוואר– במרבית המקרים של גידול בבלוטת התריס ניתן להגיע לריפוי מלא, לרבות מקרים של אבחון מאוחר, ובתהליך שאינו כולל טיפולים משלימים דוגמת כימותרפיה. עם זאת, חשוב להסתייג ולציין כי גידולים מסוימים בבלוטת התריס עשויים להיות קטלניים ואגרסיביים ביותר, במיוחד כשהם מופיעים בגברים ובנשים בגילאים מבוגרים יותר.

מהי בלוטת התריס?

בלוטת התריס (נקראת גם בלוטת המגן ובלוטת התירואיד) ממוקמת בחלק הקדמי של הצוואר מתחת לפיקת הגרון והיא שייכת למערכת האנדוקרינית בגוף. הבלוטה מפרישה הורמון שאחראי על חילוף החומרים בגוף, על קצב הפעולה של מערכות הגוף השונות ואפילו על הזיכרון.

מהו סרטן בלוטת התריס?

ישנם מספר סוגים של סרטן בלוטת התריס, כאשר השכיח ביותר הוא גידול הנקרא קרצינומה פפילרית (Papillary carcinoma). גידול ממאיר זה, מהווה את הרוב המוחלט של גידולי בלוטת המגן הממאירים (כ-85%), אולם סיכויי הריפוי לאחר טיפול מתאים הם גבוהים ומגיעים לכדי 90%, ובנשים צעירות הם אף מתקרבים ל- 100%.

קרצינומה פפילרית מתבטאת, בדומה לשאר גידולי הבלוטה, בגוש במרכז הצוואר התחתון שנע בבליעה ואינו רגיש למגע. לגידול זה יש נטייה בולטת לשלוח גרורות לצוואר, ואלו מופיעות בשכיחות של 80%-50% מהחולים.

ישנם זנים נוספים של סרטן בלוטת התריס, כאשר הגידול האנפלאסטי הוא האגרסיבי ביותר, העשוי להכפיל את עצמו תוך שעות ונדיר שניתן להציל את החולה. מרגע הגילוי, ממוצע ההישרדות הינו בין שלושה לשישה חודשים ולא נדירים מקרי תמותה תוך שבועות בודדים בלבד. הגידול האנפלאסטי נפוץ יותר בקרב קשישים, בעל קצב גידול מהיר ולרוב מלווה בצרידות עקב שיתוק של מיתרי הקול.

 איזה גידול "ממאיר" שינה את הגדרתו לאחרונה ומדוע?

לאחרונה פורסם ב"הארץ" כי לעתים קרצינומה פפילרית, שכאמור נחשבת לגידול בלוטת התריס הנפוץ ביותר, "אינה נחשבת מסוכנת ואינה מוגדרת כסרטן בסופו של דבר". צוות מומחים בינלאומי החליט כי סוג זה של גידול "הורד בדרגה", ומעתה ואילך המטופלים לא ידרשו לעבור ניתוח להסרת בלוטת התריס במלואה, וכן גם לא טיפולים משלימים ביוד רדיואקטיבי, כפי שהיה נהוג עד כה.

חשוב להדגיש כי הכוונה בהצהרה זו היא לגידולים קטנים, שטרם פרצו את "קופסית הגידול" או שעדיין לא התפשטו מחוץ לקופסית בלוטת המגן. תיקון זה הגיע משום שגם היום מתייחסים לגידולים הללו כגידולים שאינם אגרסיביים, הניתנים להסרה בקלות ובעלי אחוזי החלמה גבוהים (קרוב ל- 100%). כבר עכשיו, במקרים רבים בהם הגידולים קטנים ולא פורצים את הקופסית, רוב המנתחים מבצעים כריתה חלקית בלבד ומוותרים על טיפול ביוד. מטרת השינוי בהגדרה – יותר מכל – היא להוריד את מפלס החרדה והלחץ בקרב החולים, בעיקר משום שאכן מדובר בסוג של גידול שאינו נחשב עוד כמסכן חיים.

מהם הסימפטומים של סרטן בלוטת התריס?

סרטן בלוטת התריס לרוב אינו מלווה בתסמינים קליניים. גם עייפות או חולשה, שנחשבות תופעות של אי תפקוד הבלוטה, אינן שכיחות בחולים עם סרטן הבלוטה בהם תפקודה של הבלוטה לרוב תקין.  לכל היותר, החולה יחוש בגוש או בנפיחות במרכז הצוואר התחתון – ללא כאב. נפיחות של בלוטות הלימפה בצוואר עשויה להעיד על כך שהגידול כבר התפשט לבלוטות הלימפה. כמו כן, יכולה להופיע צרידות במידה והגידול התפשט וחדר אל העצב שמעצבב את מיתרי הקול.

חשוב להדגיש כי תת פעילות או פעילות יתר של בלוטת התריס אינן מעידות על סרטן בלוטת התריס, אלא אם כן מדובר במחלת השימוטו, מחלה חיסונית הגורמת בין היתר לתת פעילות של בלוטת התריס, ולחולות בה יש סיכון גבוה יותר לחלות בסרטן בלוטת התריס ובסרטן מסוג לימפומה.

מהם הגורמים לסרטן בלוטת התריס?

גיל ומגדר: הגידול שכיח במיוחד בקרב נשים צעירות. עם זאת, באוכלוסייה זו נודעים סיכויי החלמה גבוהים יותר ובמקרים רבים הגידולים הם שפירים בלבד. לעומת זאת, בגברים מבוגרים גידולי בלוטת המגן שכיחים פחות, אך שיעור הגידולים הממאירים בקרב קבוצה זו גבוה יותר וגם התנהגותם נוטה להיות אגרסיבית יותר. בקרב ילדים גידולים אלו נדירים מאוד.

הריון: גידולים בבלוטת התריס שכיחים יותר בהריון. אמנם אין קשר ישיר בין ההיריון להתפתחות הגידולים, אך ההיריון עשוי להביא לצמיחה של הגידולים משום שההורמונים הנשיים מהווים קטליזטור.

קרינה: אנשים שהיו חשופים לקרינה רדיואקטיבית (כגון אוכלוסייה שנחשפה לקרינה בצ'רנוביל) הם בסיכון גבוה יותר לפתח גידולים בבלוטת התריס, וכשהמחלה פורצת אצלם היא אף אגרסיבית יותר.

גנטיקה: הגורם הגנטי נכון רק לגבי חלק מהזנים. בקרצינומה פפילרית לא נמצאה מוטציה גנטית שמעלה את הסיכון לחלות. לעומת זאת, קרצינומה מודולרית בבלוטת התריס אכן מושפעת מגנטיקה ונחשבת לאגרסיבית יותר.

כיצד מאבחנים סרטן בבלוטת התריס?

כאמור, הגילוי של סרטן בלוטת התריס כמעט תמיד נעשה באופן אקראי, בעקבות מישוש מקרי של גוש בצוואר או באופן השכיח יותר – בבדיקת הדמיה. אמצעי ההדמיה כוללים אולטרסאונד, סיטי, PET או MRI, כאשר אולטרסאונד זהו האמצעי העיקרי והמדוייק ביותר לזיהוי הגידולים.

במידה ומדובר בגידול גדול שפרץ את ה"קופסית", ובמקרה של גידולים גדולים במיוחד- מומלץ לבצע MRI כדי לראות אם הגידול התפשט לרקמות סמוכות או איברים סמוכים כגון עורקים ראשיים שמובילים דם למח ומצויים הסמיכות לבלוטת התירואיד (עורקי התרדמה).

מתבצע כיום במרפאתנו מחקר חשוב הבודק את יכולת האבחון באולטרסאונד. קיים הבדל מהותי בין אולטרסאונד הסטנדרטי שעובר כל חולה דרך קופות החולים שלו, לבין אולטרסאונד מעמיק טרום ניתוחי שנעשה על ידי מומחה. למעשה, אולטרסאונד מעמיק וממושך, שנעשה על ידי בודק מיומן ומקצועי, מאפשר זיהוי, או לכל הפחות השערה, לגבי דרגת הגידול והאם הוא פרץ את קופסית בלוטת המגן – דבר הקובע את חומרת הגידול ומאפשר התאמה מדוייקת יותר של הטיפול. כמו כן, באולטרסאונד מסוג זה ניתן לאבחן בלוטות לימפה נגועות בגידול ולתכנן את הכריתה שלהן כבר באותו הניתוח, ובכך לחסוך ניתוח חוזר בעתיד. במקרה של בלוטות באזור הסמוך לקנה (פרטרכיאליות) קיים קושי באבחונם לפני הניתוח ובכך יעילותו של האולטרסאונד הטרום ניתוחי.

נודעת לכך חשיבות גבוהה, מאחר ובמקרים בהם הגידול אינו פורץ את הקופסית והוא נחשב לקטן – אין צורך בכריתה מלאה, אלא בחלקית בלבד. החלטה זו לרוב נקבעת במהלך הניתוח עצמו אך בדיקת הדמיה מיומנת ומעמיקה עשויה להכין את ה"שטח" בצורה טובה יותר.

מהי הגישה הטיפולית בסרטן בלוטת התריס?

לרוב, הטיפול בגידולי בלוטת התריס אינו מצריך שימוש בקרינה או בכימותרפיה, ונעשה על ידי כריתה של הבלוטה בשילוב יוד רדיואקטיבי – טיפול קל וחד פעמי. בקבוצת חולים מסויימת, כגון נשים צעירות עם גידולים קטנים ולא אגרסיביים, ניתן להסתפק בכריתה חלקית של הבלוטה, קרי אונה אחת בלבד, אם כי במרבית המקרים מבצעים כריתה מלאה. יש לציין כי במרבית המקרים בהם נכרתה אונה אחת בלבד, האונה השנייה ממשיכה לתפקד והחולה אינה זקוקה לטיפול הורמונאלי.

הטיפול הבסיסי בגידול הפפילרי הוא כריתה של הבלוטה תוך הסרת גידולים נוספים קטנים יותר המלווים לעתים את הגידול העיקרי. כריתה מלאה של בלוטת התריס מאפשרת גם מתן יוד רדיואקטיבי, אשר נקלט על ידי גרורות של הסרטן הראשוני (במידה וקיימות) ויגרום לחיסולן.

האם חל שינוי בגישה הטיפולית בשנים האחרונות?

אמנם לא חל שינוי בגישה הניתוחית, אך במרוצת השנים השתנה האופן בו "מגיעים" לגידול. דהיינו, החתוך העורי והגישה לאזור. לפני כ-10 שנים הופיעה השיטה האנדוסקופית, ובעקבותיה החתך בצוואר השתנה מחתך של 7-8 ס"מ ל-3-4 ס"מ בלבד. כך למעשה התגלה כי גם על ידי חתך קטן  ניתן לעשות את אותה פעולה בדיוק – ובכך להקטין את הצלקת ולצמצם את הפגיעה האסתטית בצוואר. אמנם הסרבול הכרוך בשיטה האנדוסקופית הביא לכך שהמנתחים חזרו לבצע את הניתוח בשיטה המסורתית – אך עם תובנות חדשות וצלקות קטנות יותר.

שיטה טכנולוגית נוספת שהתנסו בה בניתוחים להסרת גידולים בבלוטת התריס היא הרובוט (דה ווינצ'י), אשר מתאימה לגידולים קטנים, ובה ה"כניסה" נעשית דרך בית השחי במטרה לחסוך את החתך בצוואר. שיטה זו אינה פופולארית כיום, ורבים מתומכיה חדלו להשתמש בה משום שהיא הופכת ניתוח פשוט יחסית למורכב וארוך יותר (כשעה לעומת 6-10 שעות באמצעות הרובוט), וכן כרוכה בסיבוכים שאינם חלק מהסיכונים בניתוח השגרתי לכריתת התירואיד. מסיבות אלה, היא לא השיטה המקובלת לניתוח חולים אלו.

בשיטה הנפוצה כיום, ניתן לשחרר את המטופל לביתו עוד באותו היום – ללא נקז וללא תפרים, וההחלמה מההליך מהירה.

כיצד מתבצע ניתוח לכריתת בלוטת התריס?

הניתוח נעשה תחת הרדמה כללית והוא מתבצע דרך חתך צווארי בגודל המותאם לגודלו של הגידול. כאמור, ברוב המקרים ניתן להסתפק בחתך קטן בגודל של כ-3-4 ס"מ המתוכנן בתוך קפל עורי, כך שהצלקת הניתוחית כמעט תהיה כמעט בלתי נראית. דרך חתך זה, נכרתת תחילה האונה המכילה את הגידול החשוד, וזו נשלחת לבדיקה פתולוגית מהירה (בזמן הניתוח) האורכת כרבע שעה. במידה ונמצא גידול בבדיקה הפתולוגית, מתבצעת כריתה של האונה הנוספת של הבלוטה. באם התשובה הפתולוגית אינה מוחלטת וברורה, יש לסיים את הניתוח ולהסתפק בכריתת אונה זו בלבד.

ברוב מקרי כריתת אונה אחת אין חובה להשתמש בנקז לאחר הניתוח והחולה יכול להשתחרר לביתו באותו היום או למחרת. במקרים של כריתת בלוטה מלאה, החולה מאושפז 36-48 שעות לצורך מעקב אחר ערכי הסידן בדם.

מהם הסיבוכים האפשריים הכרוכים בניתוח?

סיבוכי הניתוח הינם בהתאם לגודל הכריתה. בכריתת אונה אחת, הסיכון העיקרי הוא פגיעה בעצב של מיתרי הקול, המתבטאת בצרידות ומופיעה בכ-1%-2% מהחולים בלבד. במרבית המקרים הצרידות הינה זמנית וחולפת ללא טיפול.

בכריתה מלאה של בלוטת המגן יש סיכונים נוספים: ראשית, תיתכן פגיעה גם בעצב הנגדי שתתבטא אף היא בצרידות. פגיעה בשני העצבים החוזרים נדירה מאוד ועלולה לחייב פיום קנה (טרכיאוטומיה) על מנת לשמור על דרכי האוויר פתוחות, אך למרבה השמחה, פגיעה זו נדירה ביותר.

שכיחה יותר היא פגיעה בבלוטות יותרת המגן (Parathyroid glands), וכתוצאה מכך תהיה ירידה ברמת הסידן בדם המצריכה נטילת כדורי סידן. תופעה זו מופיעה ברבע מהחולים, אך ברוב המקרים יהיה ניתן להפסיק את הטיפול בכדורי הסידן לאחר זמן קצר (מניסיוני ניתן להפסיק במעל -99% מהמקרים).

בנוסף, בדומה לכל ניתוח אחר בגוף, ייתכנו סיבוכים קלים וזמניים, כגון זיהום מקומי או דימום אשר לרוב ניתנים לטיפול מהיר ויעיל.

מהם סיכויי ההישרדות מהמחלה?

שני הפקטורים החשובים ביותר בהחלמה הם הגיל והמין. על כן, הימצאות גידול בבלוטת התריס ואפילו התפשטות הגידול לבלוטות לימפה בצוואר – אינה גורמת בצעירים ובמיוחד בצעירות לתמותה מוגברת. לעומת זאת, באוכלוסייה המבוגרת יותר ובמיוחד בגברים, הגידול עשוי להיות אלים יותר ונוכחות הגרורות לצוואר משפיעות לרעה על ההישרדות מהמחלה.

האם הסרטן יחזור?

הדעה הרווחת, אשר הוכחה במרכזים מובילים בעולם, היא שכריתה מלאה של הגידול בשלמותו, מפחיתה מאוד את הסיכון להישנות המחלה. ישנם מקרים שבהם הגידול חוזר בבלוטות הלימפה, אך זה לרוב קורה במקרים בהם לא נעשתה כריתה יסודית של הגידולים בפעם הראשונה.  הישנות זו יכולה להימנע במידה ועושים הערכה טובה של הבלוטות לפני הניתוח. כמו כן, במקרים בהם הגידולים אגרסיביים יותר, קשה יותר לכרות אותם מהיסוד, ואז ההישנות גבוהה יותר.

בכל מקרה, כל אדם שעבר כריתה עקב גילוי של גידול ממאיר נדרש להגיע לביקורת אחת לחצי שנה, הכוללת בדיקה גופנית, אולטרסאונד ובדיקת דם. ישנם אמצעי מעקב רגישים שעל פיהם ניתן לחשוד בחזרת המחלה. אחת מהן היא בדיקת הדם הבודקת את רמת התירו-גלובולין (אותו חומר שמופרש מהבלוטה, ממנו נוצר התירוקסין) באמצעותה ניתן לזהות הישנות של המחלה.

פורסם באתר "Doctors"

סרטן הלשון והלוע נגרם בעקבות צריכה מוגזמת של עישון ואלכוהול, וכן בעקבות הידבקות בווירוס הפפילומה במין אוראלי. כיצד מאבחנים ומטפלים במחלה?

סרטן הלשון והלוע, כל עוד מגלים אותו בשלב מוקדם יחסית, הוא סרטן בעל סיכוי הבראה גבוהים, העומדים על כ-90 אחוזים. יחד עם זאת, בשלבים מתקדמים של המחלה, סיכויי ההבראה צונחים באחוזים ניכרים.

כיצד מאבחנים את סרטן הלשון?

אבחונו הראשוני של סרטן הלשון, שהוא השכיח יותר מבין סוגי הסרטן הנפוצים באזור חלל הפה והלוע, מתחיל בדרך כלל בתלונה של המטופל, אשר חש בגוש המופיע בחלק הקדמי של לשונו. אותו גוש הוא גוש מכויב במרבית המקרים – ועלול להיראות או להרגיש כמו פצע כואב. 

במרבית המקרים, בדיקה של רופא מומחה יכולה לאבחן את המחלה – ובהמשך תבוצע ביופסיה המאששת את החשד. במקרים אחרים, מזהים גרורות סרטניות באזור בלוטות הלימפה בצוואר (שכיח ביותר בסרטן הלשון) – ואז מחפשים את המקור לבלוטות לימפה נגועות אלה, ומגלים את הגידול באזור הלוע.

גידול סרטני באזור הלשון יכול להגיע בשלב מתקדם לגודל של כארבעה ס"מ ואף יותר, וכן לגלוש לאזור רצפת הפה, הלסת, הגרון, ואף, כאמור, לשלוח גרורות לבלוטות הלימפה הצוואריות. במקרים מתקדמים יותר הוא אף עשוי לשלוח גרורות מרוחקות – בעיקר לריאות. 

"יתרונו" של גידול בלשון הקדמית, שהוא הגידול הנפוץ ביותר, הינו שקל באופן יחסי לאתר אותו בשלב מוקדם ולמנוע את התפתחותו ואת גדילתו והתפשטותו.

מהם הגורמים לגידול סרטני באזור הלשון והלוע?

ישנם שני גורמים עיקריים לגידולים סרטניים באזורים אלה: הגורם הראשון הוא עישון, על שלל צורותיו, ובעיקר אצל מי שמעשן באופן קבוע סיגריות רגילות. זיגמונד פרויד, מעשן די כבד, לקה במחלה. גורם שני הוא צריכת אלכוהול באופן קבוע ומוגזם. 

אל דאגה: לא מדובר על כוס יין אחת למספר ימים, אלא על צריכה קבועה ויום-יומית של אלכוהול. הסיכוי שאנשים שמעשנים ושותים ילקו בסרטן מסוג זה גבוה יותר מפי שש – ולעתים עד פי חמש-עשרה – משאר האוכלוסייה. כמובן שבמידה וצורכים עישון וגם אלכוהול גם יחד, גורמים אלה משפיעים זה על זה ומעצימים זה את זה, עד כדי סיכויים גבוהים עוד יותר ללקות במחלה. 

גורם שלישי, וחשוב לא פחות, הוא הופעה של וירוס מסוג פפילומה הגורם לסרטן בלוע, בעקבות הידבקות בו, בשל חשיפה למגעים אוראליים (כמו שקרה לשחקן מייקל דאגלס). וירוס זה, המוכר לנו כגורם עיקרי לסרטן צוואר הרחם, יכול להיקלט ולגרום לגידול סרטני גם באזור הפה והגרון. 

חשוב לציין כי בניגוד לסרטן הלשון, הנגרם בעקבות עישון וצריכת אלכוהול, ששכיחותו בעולם יורדת, בעקבות מודעות לגורמים המזיקים – שכיחותו של סרטן הנגרם בעקבות וירוס הפפילומה רק עולה עם הזמן. 

השחקן מייקל דאגלס, למשל, סבל מסרטן הלשון שנגרם מהידבקות בווירוס זה. לשמחתנו, מייקל דאגלס הבריא לחלוטין, וכיום, כשנתיים לאחר סיום הטיפול, הוא בריא ונמצא ללא עדות למחלה.

האם חיסון שניתן נגד צוואר הרחם יכול למנוע גם הידבקות בווירוס הפפילומה באזור הגרון?

באופן עקרוני, במידה והחיסון שניתן מדויק למיגור הווירוס המדובר שגורם לסרטן הלוע, החיסון אכן יכול למנוע את ההידבקות במחלה זו. מכיוון שיש כמה וכמה סוגי וירוסים ששייכים לקבוצת "פפילומה", יש לוודא שהחיסון הוא אכן נגד הווירוסים הנכונים. 

באיזה גילאים, בדרך כלל, מופיעים סרטן הלשון והלוע?

גידולים סרטניים באזור הלשון והלוע נפוצים בדרך כלל בעשור החמישי או השישי לחיים, ובעבר היו דומיננטים בעיקר אצל גברים. אך כיום, בעקבות השינוי בהרגלי החיים והצריכה של נשים – גם הן לוקות בסרטן זה באופן דומה לגברים, בעקבות השימוש השכיח שלהן בסיגריות ובאלכוהול. 

כיצד מטפלים בסרטן הלשון והלוע?

הטיפול הטוב ביותר במחלה, כמו בכל סוג של סרטן, הוא מניעה מראש: הפסקת עישון ובקרה על צריכת אלכוהול. 

כאשר מזהים גידול באזור הלשון הקדמית, בדרך כלל כורתים אותו, ובמידה והגידול נמצא במצב התחלתי, ניתוח כריתה מספיק כדי למגר את המחלה. יחד עם זאת, במקרים מורכבים יותר, יש לכרות גם חלק מהלסת ולנקות את בלוטות הלימפה באזור, על ידי ניתוחים מורכבים יותר. 

במידה והגידול נמצא במצב מתקדם או נוצר בחלק האחורי של הלשון, לעתים הניתוח יהיה נרחב יותר, ויכלול השתלה של עצם מאזור אחר בגוף (יד או רגל) כדי להשלים את החלקים שנכרתו מהלסת בעקבות הגידול. בהשתלה זו, אנו מחברים את כלי הדם של הרקמה שהשתלנו בצוואר, וכך שומרים על החיות שלה. אם הגידול נמצא במצב מתקדם אפילו יותר, מגבים את הכריתה בטיפולי הקרנות, עם או בלי כימותרפיה. 

גידולים אחוריים בלשון בדרך כלל קשורים לווירוס הפפילומה, וגידולים אלה יותר קשים לזיהוי ומתגלים בשלב מאוחר יותר. בגידולים אלה, נטפל בעזרת הקרנות וכימותרפיה, ולחלק מהמטופלים – אלה שבלוטות הלימפה אצלם נמצאו נקיות מגרורות – אנו מציעים ניתוח בעזרת רובוט, שבאמצעותו ניתן לכרות את הגידול דרך הפה, בלי ליצור נזק לאברים אחרים בדרך.

יש להוסיף שההחלמה מניתוחים אלו הינה יחסית מהירה וכיום במרבית המקרים ניתן לנתח ללא ביצוע פיום קנה (טרכיאוטומיה), דהיינו צינור שמחדירים לקנה הנשימה כדי למנוע הפרעה בנשימה לאחר הניתוח לתקופה של מספר שבועות עד חודשים.

ד"ר אבי חפץ, מומחה לניתוחי ראש וצוואר, מנהל היחידה לכירורגיה ואונקולוגיה של הראש והצוואר בא.ר.ם – המרכז לרפואת א.א.ג. וניתוחי ראש וצוואר באסותא

פורסם באתר "Ynet"

גוף האדם שזור בעצבים (nerves) המאפשרים למוח לקבל מידע חיצוני מהסביבה (ראייה / שמיעה / מגע / כאב / טמפרטורה / טעם ).
12 עצבים מרכזיים הנקראים עצבי הגולגולת – העצבים הקרניאלים, הם עצבים היוצאים ישירות מהמוח (דרך חורים בגולגולת) ומעבירים למוח עצבוב תחושתי ותנועתי מהראש ועד לחלל הבטן.
אחד מהם הוא העצב הטרגמינלי, מספק את התחושה לאזור הפנים, הלחי, הסנטר, השפתיים והלשון. על עצב זה מתלבש גם העצב אשר מספק את תחושת הטעם ללשון ולכן ניתן לומר כי פגיעה בעצב זה תשפיע גם על התחושה וגם על הטעם המתקבל מהלשון.

חשיבות עצב הלשון

התחושה המתקבלת מהלשון חשובה ביותר לגוף האדם על מנת להימנע מאכילה של אוכל קר או חם מדי, בזיהוי של מאכלים מקולקלים, בהנאה מהאוכל (טעם), בשליטה על ריור ובנוסף הלשון מהווה איבר חישה חשוב מאוד באופן כללי עבור גוף האדם. אנטומית, עצב הלשון יוצא מהמוח לכיוון חלל הפה ונכנס לתוך הלשון משני צדדיה. בפועל, העצב עובר בצד הפנימי של החניכיים וצמוד בתחילת דרכו לאזור בו נמצאות שיני הבינה.

באיור, ניתן לראות את עצב הלשון הצבוע בצבע צהוב כשהוא חתוך. ניתן להתרשם מהקרבה של העצב לרירית רצפת הפה והקרבה הגדולה שלו לאזור השיניים ובמיוחד לשן הבינה.

במקרה של שיני בינה ובמיוחד במקרה של שיני בינה כלואות, העצב יכול לעבור בצמידות מרבית לכותרת השן הכלואה (ממש מתחת לרירית החניכיים), ומכאן הסכנה הממשית שבפגיעה בעצב זה בזמן עקירת שיני הבינה.

מתי הפגיעה בעצב עלולה להיות מסוכנת?

פגיעה בעצב זה בזמן טיפול שיניים יכולה להתרחש כתוצאה מפגיעה ישירה בשל לחץ על העצב והחניכיים בזמן הוצאת שיני הבינה או כתוצאה מחיתוך ממשי של העצב בזמן חיתוך החניכיים שמעל שן הבינה, דבר הנעשה על מנת לאפשר הוצאה של השן הכלואה. לחhלופין תיתכן פגיעה משנית עקב רעלת עצבית מחומרים המשמשים לאלחוש המקום טרם העקירה או בשל הצטלקות וריפוי לא תקין של אזור החניכיים לאחר העקירה.
שינוי תחושתי יכול להתבטא בצורה של ירידה בתחושה ואו בטעם, הופעה של נימול / עקצוץ או לחילופין הופעה של רגישות יתר ואף כאב עז לכל מגע או בזמן שינוי בטמפרטורה.
מחקרים הראו כי הפרעה/ פגיעה תחושתית שכזו לאחר עקירה מתרחשת ב-עד 22% מהמקרים. ההסבר לכך טמון בעובדה שעצב זה עלול להימצא בסמיכות כה רבה לשן הבינה הנעקרת ואמצעי העזר השגרתיים המשמשים כיום את רופא השיניים או הרופא המנתח אינם מאפשרים לצפות בעצב זה ולהימנע מפגיעה בו.

יש לזכור כי העצב הינו צינור הולכה רגיש, בקוטר של פחות מ 1 מילימטר. הערכה של פגיעה אם קרתה, צריכה להתבצע בדחיפות על ידי רופא מומחה לכך.
פעמים רבות הרופא המטפל מתקשה להעריך את חומרת הפגיעה העצבית ומשום כך מתקשה בבחירת הטיפול המתאים, דבר אשר יכול לגרום לנזק חמור ולפגיעה שאינה ברת תיקון בעתיד.

איך לזהות שהתרחשה פגיעה?

באופן כללי זיהוי הפגיעה המדויקת וביצוע טיפול כירורגי, אם נדרש בשלב מוקדם ככל האפשר, תאפשר ריפוי והצלחה טובה יותר של הניתוח. במידה שלא מבוצע טיפול כירורגי כאשר זה נדרש, המוח מתחיל בתהליך של פירוק העצב בשל חסר שימוש, תהליך אשר בסופו העצב יהפוך לרקמת חיבור רגילה ולא יהיה בו זכר לרקמת עצב אשר יכולה להעביר מסרים חשמליים למוח.
לחילופין, במהלך תהליך הריפוי של אזור העקירה הגוף מתחיל לייצר רקמת צלקת למטרה למלא את החור שנוצר לאחר העקירה. רקמת צלקת זו יכולה להתמקם בין שני קצוות העצב החתוכים, ובכך למנוע מעבר של תחושה עצבית על גבי העצב, ומכאן הדרך להתחלה של פירוק העצב והריסתו הסופית קצרה מאוד.
במקרים קלים יותר, רקמת בחיבור רק נכרחת סביב סביב צינור העצב וחונקת אותו מלהעביר מסרים חשמליים למוח. מכאן, החשיבות הראשונית העצומה של זיהוי מהיר של הפגיעה וקבלת החלטה טיפולית מתאימה.

חשוב לציין כי תהליך זה של התחלת פירוק העצב (דגרדציה) בשל חוסר שימוש, מתחיל כבר כמה ימים לאחר הפגיעה. העדות הראשונה לפגיעה עצבית מגיעה בדרך כלל מהמטופל עצמו אשר מתלונן על רדימות / קור / שינוי תחושתי באזור הלשון.
בדיקה ראשונית גסה תיעשה על ידי הרופא המטפל בעזרת מחט לבדיקה של מגע גס, וצמר גפן לבדיקה של מגע עדין. את הבדיקות עושים כשהמטופל עוצם את עיניו לצורך קבלת בדיקה אובייקטיבית יותר.

בדיקות מתוחכמות יותר הנעשות בחיבור של אלקטרודות למחשב מאפשרות ביצוע גירוי חשמלי. הגירוי מאפשר לעקוף את הרצפטורים העצביים ולספק לנו מידע על מצב סיבי העצב עצמם. שינוי בעוצמת הזרם יאפשר לנו לקבל מידע על העצב, על ההולכה שלו ועל חומרת הפגיעה.

הטיפול המתאים

הטיפול במקרה של פגיעה מתחלק לטיפול כירורגי וטיפול תרופתי. הטיפול התרופתי יעיל רק במידה והפגיעה בעצב אינה כוללת חיתוך מלא וניתוק מלא של צינור ההולכה. הטיפול התרופתי יעיל רק במקרים בהם חוסר התחושה נובע מטראומה שטחית לעצב או היווצרות בצקת או דלקת באזור הניתוח אשר מפעילה לחץ זמני ומדכאת באופן זמני את ההולכה בצינור. התרופות יהיו מסוג נוגדי דלקת ובעיקרם סטרואידים.
מאידך, טיפול כירורגי ניתוחי מיידי יבוצע כאשר יש ידיעה ברורה או חשד בסבירות גבוהה לקרע של העצב או כאשר אין שיפור לאורך זמן לאחר טיפול תרופתי. תזמון ביצוע הניתוח כפי שהוסבר קודם טרם שהחל תהליך הפירוק של העצב, קריטי מאוד להצלחתו.
חשוב לציין כי ניתוח במועד מאוחר מדי, כאשר העצב כבר נמצא בתהליכים ניווניים, יהיה מועד לכישלון. כך שחשוב לזכור שכאשר מטופל מתלונן על הפרעה תחושתית המופיעה לאחר טיפול שיניים –  צריך להעריך את גורם ההפרעה, לזהות את העצבים המעורבים, לעקוב אחריהם ולקבל החלטה על סוג הטיפול הנדרש ובאיזו מסגרת יש להעניק אותו.

ד"ר נעם ברוק, רופא בכיר, המחלקה לכירורגית הפה והלסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון.
פרופ' עודד נחליאלי, מנהל המכון לרפואה וכירורגית הפה והלסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון והיחידה לכירורגיה אנדוסקופית וטיפול במחלות בלוטות הרוק, מרכז א.ר.ם, אסותא רמת החייל, ת"א

פורסם באתר "וואלה"

אזרח סורי בן 23 הגיע לישראל לקבל טיפול אחרי שקליע השחית את לסתו. הוא עבר ניתוח מיוחד בבית החולים רמב"ם,
ובמהלכו זכה לקבל לסת משוחזרת מטיטניום. "הצלחנו להשיב לו צלם אנוש"

בבית החולים רמב"ם שבחיפה הושתלה לאחרונה לסת שהודפסה במדפסת תלת-מימד בפניו של אזרח סורי שהגיע לישראל לקבלת טיפול רפואי אחרי שנפצע במלחמת האזרחים בארצו. הפצוע, בן 23, הגיע לבית החולים במצב קשה וללא יכולת לדבר או לאכול, אחרי שכדור רובה שפגע בו השחית לחלוטין את הלסת התחתונה שלו.

יום לאחר הניתוח פורץ הדרך במחלקה לכירורגיית פה ולסת ברמב"ם, שבראשה עומד פרופ' עדי רחמיאל, כבר שב הפצוע לדבר ולאכול. "הצלחנו להשיב לו צלם אנוש", אמר ד"ר יואב לייסר, שביצע את השתלת הלסת לצדו של פרופ' רחמיאל. מדובר בטיפול חדשני, ולדברי לייסר ממתינים כעת כבר שלושה מטופלים נוספים לטיפול דומה.

לאחרונה שב לייסר מהשתלמות של כמה שבועות בבית החולים בהנובר, גרמניה, ששם מתמחים בשחזור של ארובות עיניים, לסתות ועצמות לחיים. זמן קצר לאחר מכן הגיע הפצוע הסורי לבית החולים. הלסת התחתונה שלו הייתה מרוסקת לחלוטין. מצד אחד שלה ניתן היה להבחין במקום פגיעת הכדור ובצדה השני במקום היציאה שלו. פציעת הירי גרמה לקרעים נרחבים בפנים, לריסוק מלא של הלסת התחתונה ולאובדן השיניים התחתונות.

אחרי טיפול דחוף שהביא לייצוב של מצבו, הוא אושפז במחלקה לכירורגיית פה ולסת, ושם החלו מיד לתכן את שחזור הלסת, כך שיוכל לשוב ללעוס, לבלוע ולדבר. מן הסתם, היה מדובר גם בשחזור אסטתי של חציו התחתון של הפנים.

לתכנון השחזור השתמש הצוות במכשיר CT תלת-ממדי, ובעזרתו תוכננה הלסת התחתונה המיועדת. לצורך כך פנה בית החולים לחברת השתלים הישראלית AB Dental, שברשותה היכולת להדפיס לסת חדשה מטיטניום. "עד היום אפשרות השיקום במקרים כאלו הייתה מוגבלת", הסבירה מנהלת החברה, עופרה בר-שלום. "מדובר היה ב'עבודת נגרות'; לקחו פלטות לכירורגיה ועשו התאמה שלהן לפה באמצעות כיפוף וחיתוך של הפלטה. בניתוח כזה נותנים לכישרון של הרופא לבוא לידי ביטוי".

פרופ' רחמיאל הוסיף: "הטיפול שעשינו במקרים דומים הצריך חיבור של פלטות רבות, בכמה ניתוחים. בטיפול החדש מדובר בפלטה אחת, אישית, שמותאמת למטופל. זה ממש כמו חלק חילוף שמותאם אישית למטופל".
"השיטה שבה אנו משתמשים קרויה PSI (Patient Specific Implant). השתל נעשה בהתאמה אישית וכל התכנון נעשה לפני הניתוח ולא במהלך הניתוח, דבר שגם חוסך זמן ניתוח ונותן תוצאה מצויינת ואיכותית", אמרה בר-שלום. החברה החליטה לתרום את השתל שייצרה, ושעלותו עשרות אלפי שקלים. "נקראנו לסייע והחלטנו להתגייס למטרה זו", הסבירו בחברה.

הפצוע הגיע ללא כל היסטוריה רפואית

בתכנון המקדים שותפו אנשי החברה והצוות המטפל. בתכנית תלת-ממד שחזר הצוות המשותף את האיזור הפגוע. במקרה כמו זה של הפצוע הסורי השחזור היה קשה יותר, משום שהוא הגיע ללא כל היסטוריה רפואית, ללא צילומים או ידע על איך נראה האיבר המקורי. "ההתאמה במקרה כזה היא ללסת של אדם אחר, מתוך מאגר גדול שקיים, ושראינו כי היא הלסת שתואמת ללסת העליונה", הסביר ד"ר לייסר. "פעלנו לפי מודל ססטיסטי ושחזרנו את הלסת החדשה".

לדברי בר-שלום, השחזור נקבע לפי נקודות יסוד שעליהן אפשר היה להישען ועל פי פרופורציות וגודל מתאימים. "לבסוף תוכנת מחשב היא שקבעה את המרחקים והגודל שלפיהם נבנה השתל", הסבירה. לאחר שהצוות הגיע למצב הרצוי יוצר דגם של הלסת מפלסטיק ובעקבות מתן אישור של הצוות הרפואי הוא יצא להדפסה מטיטניום במדפסת לייזר.

"מדובר בהדפסה של אבקת טיטניום בקרני לייזר המלחימות שכבה על שכבה, לפי קובץ תלת-ממד שהוגדר והועבר למדפסת", הסבירה בר-שלום. "למדפסת יש יתרון בכך שהיא יכולה לייצר מוצרים שלא ניתן היה ליצור עד היום". לאחר שהלסת הושתלה וקובעה לגדמים ששרדו בפגיעה, מילאו הרופאים את החלל שבתוך המבנה דמוי האוכף בשאריות עצם שנותרו ובתוספת עצם שנלקחה מהאגן של המטופל. על עצם זו יושתלו שתלים דנטליים במקום השיניים שאבדו. לדברי פרופ' רחמיאל יש להמתין כחצי שנה לאחר השתלת חלקיקי העצם. "אם הכול יהיה כשורה, נוכל לבצע את השתלת השיניים", ציין.